יש מאכלים כאלה שבעיניי, כולם צריכים לדעת להכין. כלומר, שהם כל כך קלים להכנה וכל כך טעימים שפשוט אין סיבה שלא. כזה הוא סלט החצילים הבאמת קל והבאמת נהדר שלשמו התכנסנו היום. אין סיבה שהוא לא יהיה בארסנל המתכונים של כוווולם. הכי כיף למרוח אותו על פרוסה נאה של חלה ולהנות מהטעם השרוף-חרוך הנהדר שמקבל החציל.
העם אמר את דברו: הסלט הנהדר הזה ניצח, ובגדול. והאמת, שממש בצדק. הכנתי אותו לארוחת השישי האחרונה ולא נשאר ממנו פירור. בעיניי הוא לגמרי יכול להיות גם ארוחה בפני עצמו, באמצע שבוע שכזה, אם מתחשק להכין משהו רענן, כיפי וטעים להחריד. מי שרוצה לוותר על העוף מטעמי צמחונות, או מכל סיבה אחרת, כמובן יכול. ואפשר גם להמיר אותו לטופו מטוגן פריך. התוצאה תהיה מענגת לא פחות.
בואו נדבר רגע דווקא על מוסיקה. מה אתם שומעים כשאתם מבשלים? מבחינתי הקריטריון הוא אחד ויחיד: שירים שאפשר לשיר אותם תוך כדי הבישול. אם אפשר בצעקות אפילו יותר טוב. את בישולי ארוחת השישי אני הכי אוהב, בין השאר מהסיבה הזו בדיוק. תמיד מישהו בא לעזור והפעם הייתה זו רחל בתי. הכנתי את המנה הנהדרת הזו, מעין סלט חם, והיא שמה לנו מוסיקה שיכולנו לצרוח בקולי קולות.
עכשיו, כשזנבו של הקיץ עוד מבצבץ פה ושם והסתיו כבר שם רגל ראשונה בפתח עם משבי רוח נעימים פה ושם, אפשר קצת לנוח מ"מאכלי קיץ קלילים ורעננים". הגיע הזמן להתפנות לתבשילים "רציניים" קצת יותר. בואו נמציא להם שם: "מאכלי סתיו". למה לא בעצם? יש "מאכלי קיץ" ("קלילים ורעננים" כבר אמרנו?). יש מאכלי חורף ("מהבילים ומנחמים"). אז למה לא מאכלי סתיו, או מאכלי אביב ? ממילא אלה הגדרות שאנחנו ממציאים לעצמנו, אז הנה. בואו נמציא גם אנחנו הגדרות משלנו.
צר לי לאכזב אתכם, אבל אני לא למדתי לבשל לא מאמא ולא מסבתא שלי, ושתיהן היו בשלניות מעולות. אמא שלי לא הרשתה לנו להיכנס למטבח שלא "נסתובב לה בין הרגליים". היא החזיקה באג'נדה ברורה שמקומם של גברים אינו במטבח למרות שהיו לה ארבעה בנים ואף לא בת אחת. אמנם לא למדתי מאמא שלי לבשל, אבל את מאכליה אני זוכר היטב. היא הייתה אלופת הממולאים. היא אהבה למלא פירות, יבשים וטריים. חבושים ממולאים, תפוחי עץ ממולאים, משמשים ממולאים ותאנים ממולאות. עד היום, כמעט בכל ארוחה חגיגית שאני מכין תמצא על השולחן מנה כזו אחרת של ממולאים. אהבתי הגדולה לבישול עם פירות מצטלבת מצוין עם פירות ממולאים. הנה כמה.
הכנתי את המנה הנהדרת הזו לפני כמה שבועות והיא התקבלה בתשואות לשולחן. דגים הם רכיב מרכזי אצלנו בבית והמנה הספציפית הזו ענתה על כמה קטגוריות חשובות: היא חגיגית ויפה, אין בה גלוטן ובעיקר היא טעימה מאוד-מאוד. היא תהיה נהדרת על שולחן החג שלכם, ותשמחו לשמוע שלא צריך לעבוד קשה מדי בשביל להכין אותה.
אז אני לא הסתפקתי בגרסה הגנרית של הסינייה, שהיא בעצם "עוגת" בשר אפויה, ונהדרת גם כמו שהיא. אני ראיתי לנכון לגנדר אותה קצת, כי למה לא? על עוגת הבשר העשירה הנחתי כתר מפואר של חצאי עגבניות ופלחי בצל, מזולפים בשמן זית. כל אלה נאפים עם כיכר הבשר בתנור, מתרככים לאיטם ומוסיפים עושר לכל העסק. רק אז יצקתי למרכזו של המבנה הזה המון טחינה, פיזרתי צנוברים והחזרתי לתנור לעוד כמה דקות של אפייה. התוצאה מרהיבה למראה ובעלת טעם עשיר שמשדרגים את הגרסה נטולת ה"כתר".
ראש השנה מתקרב אלינו בצעדי ענק (איזה כיף). על שולחן החג או השישי שלי תמיד יש עגבניות צלויות כאלה או אחרות. אני מת עליהן בכל צורה, על העסיסיות הנימוחה-מתקתקה הזו שיוצאת מהן בצלייה וממש מתחננת שיטבלו בהן פרוסה נאה של חלה. כאלה הן העגבניות האלה, מנה (טבעונית ונטולת גלוטן, אגב) שהיא קלאס באפס מאמץ.
היום נעסוק אך ורק בתפוחי אדמה. מי שחפצה נפשו בדרכים לגוון ולרענן קצת את דרכי ההכנה של תפוחי האדמה שלו – הגיע למקום הנכון. יש כאן גרסה פשוטה, קלה ונהדרת לתפוחי אדמה צלויים (שהם במקרה גם אחת המנות הפופולריות בבית משפחת אהרוני). גם תפוחי אדמה בחמאת מיסו, דומים מאוד לקולורבי הצלוי בחמאת מיסו שעלו כאן לא מזמן תוכלו למצוא כאן. ובעיקר, וזו אולי גולת הכותרת: תפוחי אדמה צלויים עם ציפוי פריך, אפויים להזהבה, ריחניים ומענגים עד מאוד.
אתם יכולים לדמיין משהו טוב יותר, עסיסי יותר ובעיקר טעים יותר מפרוסה נאה של לחם טרי שעליה כבד קצוץ שהכנתם בעצמכם? אני לא. הקפידו לקצוץ את הכבד בסכין ולשמור על מרקם גס יחסית (כמו במתכון הזה), והתוצאה לא תאכזב אתכם, אני מבטיח.
אני ממש מתאפק לא לכתוב עכשיו את הקלישאות שעולות לי לראש ביחס למנה הזאת, אבל בחיי שהן נכונות. זו באמת מנה שאי אפשר להפסיק לאכול, אני באמת מאוהב בה, ולדעתי ממש בקרוב – גם אתם. קולורבי צלוי הוא עונג צרוף אם תשאלו אותי, וכשמערבבים אותו עם חמאת מיסו מתקבלת מנה מופלאה, לא פחות. הם יוצאים נימוחים, חמאתיים ובעלי ארומה משכרת. למותר לציין כמה קל להכין אותה. היכונו להתמוגג.
המתכון היום מוקדש כל כולו לשוקי עוף. כשהיינו ילדים לא ניסינו אפילו להילחם עליהן, כי ידענו שזה קרב אבוד מראש. המבוגרים תמיד זכו בהן, בשוקיים הנכספות והנחשקות, ואנחנו קיבלנו את גורלנו בהשלמה. כתיבת המתכון הזה הזכירה לי איך נהגה אמי למשש את התרנגולות החיות שהיו מוחזקות בחנות העופות בשוק. אחת אחת היא הייתה עוברת ואומדת את עובי בשרן, ולא פעם משחררת גם קללה עסיסית בבוכרית כשאחת מהן ניקרה אותה. נתחיל היום עם שוקי עוף "אדובו", מנה פיליפינית נהדרת, ואחריה נלמד עוד כמה דרכים להכין שוקיים עסיסיות, פריכות ומענגות עד מאוד.
