סלטי דג למיניהם הם דבר נהדר. וכראיה, באתר שלי יש כמה וכמה מהם. חלקם מגיעים מהעולמות האירופאיים יותר, וחלקם, כמו זה מהעולמות האסייתיים. כך או כך, דג שעשוי כהלכתו משדרג כל סלט והופך אותו לארוחה של ממש. סלט הסלמון האסייתי הזה מופיע לא פעם במטבח הפרטי שלי בוריאציות שונות, ותמיד מתחסל ברגע.
החצילים האלה הם מהמנות שיש להם, לנצח, פינה חמה בלבי. זו מנה איקונית ולא בכדי: מדובר בחצילים במיטבם. כמובן שהחציל הוא ירק מגוון ונהדר בהמון אופני בישול והגשה, אבל יש משהו בעסיסיות שלו במנה הזו, שמושגת תודות לקומבינציית האידוי-טיגון-זיגוג, שהופך אותה למנה שקשה לטעות איתה.
כנפיים, בעיניי, הן החלק העדין והטעים ביותר בעוף. ואין כמו האסייתיים כשזה נוגע להכנתן. הפעם נכין כנפיים מטוגנות בזיגוג אסייתי קל ונהדר במיוחד. טעים טעים.
איך אני אוהב פטריות, ואיך אני שונא שהן רופסות ומטוגנות יתר-על-המידה. המנה הקיצית, הקלילה, היפה והנהדרת הזו, עושה עימן, וגם עם כל שאר הירקות שבה, חסד גדול. הם נותרים פריכים, חיוניים ויפים, ממש כמו שאני אוהב.
המנה הזו היא דוגמה מצוינת לפשטות הנהדרת של מה שאנחנו מכנים "מוקפץ". צריך רק לשמור על יחס נכון בין טמפרטורה (גבוהה מאוד) לבין זמן בישול (קצר מאוד). רק אז נקבל את הפריכות והעסיסיות הנדרשות, גם של העוף וגם של הפלפלים (הביטו בתמונה, רואים את זה!). אז ברבע שעה של הכנות ובחמש דקות של הקפצה, יש לכם מנה מעולה במיוחד.
יש משהו בקציצות עוף שאין בקציצות בשר: קלילות רבה יותר, ובמיוחד כשמדובר בקציצות העשויות מפרגית טחונה. את הטחינה אין צורך שתעשו לבד בבית, אלא תבקשו מהקצב בסופר לטחון לכם אותה, וכדאי אפילו פעמיים. אני אוהב קציצות עוף בין השאר משום שלעוף יש מעין יכולת לספוג טעמים באופן ברור ומובחן. ובואו נפריך כבר את המיתוס שטיגון בשמן עמוק משמין יותר מטיגון במחבת. זה פשוט לא נכון, במיוחד כשמקפידים שהשמן יהיה חם דיו (אבל לא מדי, שהקציצות תתבשלנה גם מבפנים). ואין בעיה לחמם אותן. כל שצריך הוא לכסות אותן בנייר כסף, להכניס לתנור בחום בינוני לעשר דקות – והן כמו חדשות.
מנה קלילה, טעימה, כיפית (לאכילה ולהכנה) וגם טבעונית למהדרין לפנינו. מי שקצת מכיר אותי בשלב זה יודע כמה אני אוהב רולים וויטנאמיים מדפי אורז, ועל כך יעיד ריבוי הגרסאות שלהם באתר שלי. אליהם מצטרפת, אם כן, הגרסה הזו, החביבה עליי מאוד.
מדובר בספק-ממתק-ספק-קינוח, ואיך שלא תקראו לו – הוא נפלא. אם ביקרתם בהודו אני מניח שאתם מכירים אותו, ושהתאהבם בו כמוני. כי מה רע, בעצם, בכדורי חלב מטוגנים ומבושלים בסירופ סוכר ריחני? הם עסיסיים, זהובים וספוגים לגמרי בסירופ. בקיצור, טעימים נורא. ואם חושבים על זה, חנוכה ממש מעבר לפינה… בעיניי זו סופגניה נהדרת במיוחד.
יש מנות שלעולם לא יימאס לי מהן. מרק תירס, למשל, תמיד בא לי טוב. במיוחד בשלב הזה של השנה, כשאנחנו בפתחו של החורף. גם אתם רצים להכין מרק כשאתם מבחינים בסימן ראשון, גם אם קלוש ביותר של חורף? לי מספיק משב רוח קל שבקלים והסיר כבר על האש. אז אם בסירי מרק עסקינן, זה שלשמו התכנסנו היום הוא קלאסיקה אהובה במיוחד.
אורז מטוגן, חברים. והפעם: הגרסה היפנית, והמעט מטורללת (במובן הכי טוב של המילה). בביס הראשון חשבתי לעצמי: "אני אוכל קטיפה". על המרקם הקטיפתי הזה אחראי המיונז (כן, המיונז) שמוסיפים לאורז לפני הטיגון. קשה לתאר כמה האורז הזה טעים ומענג, אז עדיף לא להכביר במילים. נסו אותו ותיווכחו בעצמכם.
אני לא יודע אם מישהו בקהל יזדהה עם התכונה הזו שלי, אבל הרבה פעמים אני מבשל ב"שוונג". הייתה לי תקופה שהייתי בשוונג של פלפלים קלויים. וכשאני אומר שוונג אני מתכוון וואחד שוונג, כלומר כל יום במשך שבוע הכנתי פלפלים קלויים. בתקופת התאנים כידוע אני נכנס לשוונג כמעט אובססיבי. ועכשיו? עכשיו אני בשוונג אסייתי במובהק. אחרי ארוחת השישי האסייתית שבישלתי בשבוע שעבר רק נפתחה לי הצ'אקרה ומתחשק לי עוד ועוד אוכל אסייתי. המתכון הזה למשל, הוא אחד החביבים עליי כבר שנים רבות. במסעדת ין יאנג הייתה מנה ממש כזו, שאהבתי מאוד. עכשיו תורכם לאהוב אותה.
העם אמר את דברו: הסלט הנהדר הזה ניצח, ובגדול. והאמת, שממש בצדק. הכנתי אותו לארוחת השישי האחרונה ולא נשאר ממנו פירור. בעיניי הוא לגמרי יכול להיות גם ארוחה בפני עצמו, באמצע שבוע שכזה, אם מתחשק להכין משהו רענן, כיפי וטעים להחריד. מי שרוצה לוותר על העוף מטעמי צמחונות, או מכל סיבה אחרת, כמובן יכול. ואפשר גם להמיר אותו לטופו מטוגן פריך. התוצאה תהיה מענגת לא פחות.
