אודות

אודותיי

יש לי בלוג חדש.

ואני נרגש.

כמעט ארבעים שנה אני כותב בידיעות אחרונות ומפרסם מידי שבוע מתכונים. כתבתי למעלה מעשרים ספרי בישול, צילמתי מאות תוכניות טלוויזיה, נסעתי סביב העולם בחיפושים אחרי הרפתקאות קולינריות ובכלל, והאינפורמציה הצטברה לה עם השנים בערימות.

עד שנפלה ההחלטה לנסות לאסוף את המתכונים, הסיפורים והמסעות שאוכל היה תמיד חלק מרכזי בהם ולנסות לשים אותם במקום אחד, שיהיה להם בית. כאן.

זו לא הייתה החלטה שלי בתחילה. תמרה ורחל, בנותיי, גערו בי לאורך השנים. גם רחלי קרוט חברתי פערה זוג עיניים ואמרה: "אתה השתגעת? איך זה שאין לך בלוג עם כל החומרים הרבים שיש לך?!" ולבסוף נפלה ההחלטה. אני עושה בלוג וזו רק ההתחלה שלו.

רק התחלנו במלאכת האיסוף ומיון המתכונים ובכל פעם יתווספו עוד ועוד מהארכיון  – ויש שם עוד המון מתכונים מסוגים שונים. גם הסיפורים שמאחורי המתכונים יסופרו ואני אהיה פה כדי לענות על שאלותיכם ולשמוע את דעתכם.

ביולי הקרוב אהיה בן 70.

אני חושב שנתתי לעצמי מתנת יום הולדת נאה.

ואי אפשר בלי תודות.

הצילומים בבלוג הזה צולמו כולם על ידי שני צלמים, שניהם חברים קרובים. נלי שפר, חבר לי כאח, איתו עבדתי שלושים שנה בהנאה רבה והוא בעיניי גדול צלמי האוכל בישראל. את מקומו תפס שי נייבורג, אף הוא חבר קרוב שהיה האסיסטנט של נלי במשך שבע שנים וירש את מקומו באופן טבעי. לשניהם תודה גדולה.

תודה לגיל אטלן על הסטיילינג של הצילומים, וגם על האווירה הטובה והצחוק, ולאדם כהן על ההפקה, ההשקעה והסימפטיה.

תודה גדולה גם לדן קופמן, שהקים את האתר בכישרון רב וליווה את התהליך במקצועיות ואדיבות רבה.

ואם במקרה מישהו עוד לא מכיר את מעללי לאורך השנים, הנה תקציר:

נולדתי בעיר התחתית בחיפה להוריי, שרה ובכור אהרוני, שעלו ארצה מסמרקנד שבאוזבקיסטן (שם קראו להם אהרונבייב). סבא שלי מצד אבי, מתתיהו, היה אחד מנכבדי הקהילה הבוכרית בסמרקנד, ותמונתו עדיין תלויה בבית הכנסת הקטן שבעיר היפה הזו.

כשהייתי ילד אמא שלי אסרה עליי להיכנס למטבח. מה פתאום שגברים יבשלו? ככה יצא שלבישול הגעתי כמעט במקרה. אחרי הצבא נסעתי בכלל ללמוד אמנות בהולנד. כשחזרתי לארץ עברתי לקיבוץ חולתה, שם הדרכתי נוער בסיכון במשך כמעט חמש שנים.

יום אחד אמה של חברתי דאז, שהייתה אישה מיוחדת במינה, הכירה לי ספר בישול סיני והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. ארזתי מזוודה ונסעתי לטייוואן, ללמוד לבשל אוכל זר בשפה שלא הכרתי. הייתי התלמיד הזר היחיד, והתאהבתי.

שנתיים אחר כך, ב-1981, פתחתי את המסעדה הראשונה שלי, "ין יאנג", בשדרות רוטשילד בתל אביב (שהיום הן אמנם מרכז העיר, אבל אז נחשבו לאזור עלוב שלה. חשבו שהשתגעתי שאני פותח שם מסעדה). בהמשך פתחתי עוד מסעדות: "טאי-צ'י", "פת קואה", "שאולין", "תפוח בגן", והמסעדה הצרפתית "תפוח זהב" (בבת עיניי) ששכנה בבניין פינתי יפה ברחוב מונטיפיורי.

כמעט ארבעה עשורים חלפו מאז שהתחלתי לכתוב, בטור השבועי שלי בעיתון ובספרים שפרסמתי. הראשון היה "הבישול הסיני", ולאחריו באו יותר מעשרים נוספים, בהם "המטבח של כור ההיתוך", "מבשלים בשר" ו"בישול איטלקי" שכתבתי עם שאול אברון ז"ל, "ארוחות ערוכות", "במטבח הצרפתי" ועוד רבים. לאחרונה כתבתי גם אוטוביוגרפיה קולינרית, "אהרוני: תחנות אוכל בחיי".

אתם מכירים אותי כנראה גם מהטלוויזיה, מתוכניות שהגשתי לאורך השנים כמו "דרך האוכל" עם גברי בנאי ו"המסע המופלא של אהרוני וגידי" עם גידי גוב ו"מאסטר שף". חוץ מזה פתחתי, ממש לא מזמן, שתי קצביות חדשות (ויפהפיות, אם יורשה לי להעיד על עיסתי) בתל אביב.

אני גם די-ג'יי, בעל, אב וסב (מאוהב).

 

 

 

Close
Close