יש לי חתן הולנדי, סיימון שמו. הוא חי בארץ ומאוהב בה מאוד. אנחנו בתמורה מאוהבים בו. ארוחות השישי שלנו, רבות המשתתפים הרעשניים ועמוסות האוכל, הן אחת הסיבות להתאהבות שלו. "אצלנו בהולנד אין ארוחות כאלה" היה אומר בהתפעלות בתחילת הכרותנו. אני כמובן מקפיד שבכל ארוחת יהיה סוג אחד לפחות של תפוח אדמה, שירגיש בבית. הרי ההולנדים צורכים תפוחי אדמה למכביר ונותנים לירק הזה מקום של כבוד במטבח (הלא מאוד מרשים שלהם, בואו נודה באמת).
אני מודה שלמעט קציצות או לביבות תפוחי אדמה וקציצות כרישה, הקשר שלי עם קציצות ירק היה די רופף לאורך השנים הרבות שבמהלכן אני מבשל. דווקא בשנים האחרונות, עם עליית קרנן של הצמחונות והטבעונות שפשו גם בקרב משפחתי ובאי ביתי, הפשלתי שרווליים והריני מכין קציצות\לביבות ירק למכביר. האמת הפשוטה היא שכבר מזמן זה לא רק כדי לסבר את חיכם של אורחיי, אלא כי פשוט התאהבתי בדבר עצמו. קציצות ירק. כאן יש כמה וכמה סוגים, נהדרים כולם, ובסוף גם רטבים שאפשר להגיש לצד הקציצות.
בדרך כלל אני דווקא אוהב להכין בעצמי גם מאכלים שאפשר לקנות בחוץ. זה שאפשר לקנות לחם מצוין, למשל, לא אומר שמדי פעם לא מתחשק לי להכין אחד נהדר בעצמי. כך גם עם טפנד, עם בורקסים והרשימה עוד ארוכה. ביחס לסופגניות לעומת זאת, תחושותיי אחרות. לא במקרה חנוכה הוא "חג הקונדיטוריות", שמתמלאות בסוגים רבים של סופגניות (למותר לציין שאני מעדיף את אלה הפשוטות והקלאסיות על פני המפונפנות. כזה אני, בחור צנוע). אני לא מרגיש צורך, לפיכך, להכין כאלה בעצמי. אז מה כן, אתם שואלים? אני רוצה להכין "סופגניות" שאי אפשר לקנות, ולאלה אקרא "במקום סופגניות". כאלה יהיו המתכונים שיובאו בהמשך. כולם נהדרים, וכולם "במקום סופגניות". יש אפילו אפשרות אחת ללא גלוטן. קדימה, בואו נטגן.
עכשיו, כשזנבו של הקיץ עוד מבצבץ פה ושם והסתיו כבר שם רגל ראשונה בפתח עם משבי רוח נעימים פה ושם, אפשר קצת לנוח מ"מאכלי קיץ קלילים ורעננים". הגיע הזמן להתפנות לתבשילים "רציניים" קצת יותר. בואו נמציא להם שם: "מאכלי סתיו". למה לא בעצם? יש "מאכלי קיץ" ("קלילים ורעננים" כבר אמרנו?). יש מאכלי חורף ("מהבילים ומנחמים"). אז למה לא מאכלי סתיו, או מאכלי אביב ? ממילא אלה הגדרות שאנחנו ממציאים לעצמנו, אז הנה. בואו נמציא גם אנחנו הגדרות משלנו.
יש האוהבים אותו דקיק במיוחד ויש המעדיפים אותו עבה. יש המטגנים אותו בשמן עמוק ויש המטגנים על מחבת ב"שמן שטוח". יש הסוחטים עליו לימון ויש מי שלא. אבל בסיכומו של דבר מדובר במאכל בסיסי של שלושה-ארבעה מרכיבים, וזה, כנראה, סוד קסמו.
גם אצלנו בבית שניצל הוא מאכל די פופולרי. בפעמים שאני מכין אותו אני דווקא לא מכין את הגרסה הקלאסית הפשוטה, כי האמת היא שאני לא מבין למה נתקענו עליה באופן גורף. הרי שעל אותו עיקרון ובלי שום עבודה נוספת, רק עם תיבול קצת פחות שגרתי, נפתח מנעד האפשרויות למגוון גדול בהרבה. ממילא השניצל חצה כבר מזמן את גבולותיה של אוסטריה והפך למאכל נפוץ בעולם. אין, אי לכך, כל סיבה לא לתבל אותו באופנים שונים מעבר לגרסה הבסיסית.
היום נעסוק אך ורק בתפוחי אדמה. מי שחפצה נפשו בדרכים לגוון ולרענן קצת את דרכי ההכנה של תפוחי האדמה שלו – הגיע למקום הנכון. יש כאן גרסה פשוטה, קלה ונהדרת לתפוחי אדמה צלויים (שהם במקרה גם אחת המנות הפופולריות בבית משפחת אהרוני). גם תפוחי אדמה בחמאת מיסו, דומים מאוד לקולורבי הצלוי בחמאת מיסו שעלו כאן לא מזמן תוכלו למצוא כאן. ובעיקר, וזו אולי גולת הכותרת: תפוחי אדמה צלויים עם ציפוי פריך, אפויים להזהבה, ריחניים ומענגים עד מאוד.
בינינו, גאלט הוא שם מכובס לפאי של עצלנים: מרדדים עיגול בצק פריך, מניחים במרכזו ערימת פירות עם כמה עזרים טקטיים, אוספים, מקפלים את שולי הבצק על ערימת הפרי ואופים. זהו. בלי תבנית ובלי הנדסת המוצר. מלבד העובדה שהוא ממש קל להכנה, יש למאפה הזה עוד יתרון ברור. היחס בין הבצק הפריך החמאתי והטעים שלעצמו לבין הפרי שהוא מכיל. המון פרי, מעט בצק. אז רגע לפני שהם נגמרים לנו, בואו ננצל עוד קצת את השזיפים למאפה הנהדר הזה.
המתכון היום מוקדש כל כולו לשוקי עוף. כשהיינו ילדים לא ניסינו אפילו להילחם עליהן, כי ידענו שזה קרב אבוד מראש. המבוגרים תמיד זכו בהן, בשוקיים הנכספות והנחשקות, ואנחנו קיבלנו את גורלנו בהשלמה. כתיבת המתכון הזה הזכירה לי איך נהגה אמי למשש את התרנגולות החיות שהיו מוחזקות בחנות העופות בשוק. אחת אחת היא הייתה עוברת ואומדת את עובי בשרן, ולא פעם משחררת גם קללה עסיסית בבוכרית כשאחת מהן ניקרה אותה. נתחיל היום עם שוקי עוף "אדובו", מנה פיליפינית נהדרת, ואחריה נלמד עוד כמה דרכים להכין שוקיים עסיסיות, פריכות ומענגות עד מאוד.
תיכף היא נגמרת לנו, עונת המשמשים האהובים עליי כל כך. בואו ניגש לעבודה ונראה מה אפשר להכין מהם, ואני לא מתכוון רק לקינוחים. הכרעיים הצלויות שבתמונה, למשל, הן מנה שאני אוהב נורא ומכין המון בעונה זו. המפגש של מתיקות המשמשים עם פריכות העור של העוף הוא מפגש אידאלי, שמתקיים בו זיגוג כלבבי. קדימה, בואו נמשמש.
המתכון היום מוקדש כל כולו לעדשים, שנכנסו לחיינו בסערה כשרחל בתי נעשתה צמחונית. "איפה החלבון במנה?", הייתה נוזפת בי משהגשתי לשלחן האוכל מנת ירקות מפוארת, על תקן מנה צמחונית. דרישה זו הכניסה, ובגדול, את הקטניות לתפריט המשפחתי שלנו.
לבצק הזה אין שם רשמי, ולפיכך שמו העממי אצלנו הוא "בצק שמן" (ולא בכדי, כפי שתכף תבינו). אמנם אין לו שם רשמי, אבל יש לו לעומת זאת המון גרסאות שמתפרשות על פני מטבחי הגלובוס השונים, ממטבחי הים התיכון, מטבחי מרכז אסיה ומטבחי המזרח הרחוק. המשותף לכולן היא העובדה שהתהליך כולו נעשה בעזרת זוג ידיים בלבד ובלי אף מכשיר עזר. לא מיקסר, לא מעבד מזון, לא סכין ולא מערוך. רק זוג ידיים וחיבה מסוימת למלאכת יד. גם להכנה הסופית, של מה שלא מכינים ממנו, כל שדרוש הוא מחבת, מעט שמן – ואנחנו מסודרים.
את חיבתי הגדולה לבצק פילו אתם מכירים כבר שנים. ולא בכדי: הוא קל לשימוש, קונים אותו מוכן ולא צריך לטרוח מדי בהכנתו. לצד כל אלה הוא גם וורסטילי מאוד ואפשר להכין ממנו כל כך הרבה מנות משגעות. הנה טכניקה אחת שחביבה עליי במיוחד. אני לוקח ארבע שכבות של יריעות פילו שלמות, מונחות זו על גבי זו עם תערובת של חמאה ותמצית, תמצית וניל וסוכר. אני מניח אותן על תבנית תנור מרופדת בנייר אפייה, ומניח עליהן תבנית תנור נוספת שמשמשת כמשקולת ומהדקת את שכבות הפילו אלה לאלה בחוזקה. רק אז אני אופה את כל העסק עד שמתקבל מעין שטיח בצק דק, קשיח ושחום. והפריכות, אלוהים הפריכות. והסוכר, אלוהים הסוכר שנעשה מעין ענבר קרמלי מושלם. אנחנו נתחיל מהמתכון הבסיסי, של שטיח הפילו הזה, ואחר כך נדבר על כל מה שאפשר לעשות איתו.
