העם אמר את דברו: הסלט הנהדר הזה ניצח, ובגדול. והאמת, שממש בצדק. הכנתי אותו לארוחת השישי האחרונה ולא נשאר ממנו פירור. בעיניי הוא לגמרי יכול להיות גם ארוחה בפני עצמו, באמצע שבוע שכזה, אם מתחשק להכין משהו רענן, כיפי וטעים להחריד. מי שרוצה לוותר על העוף מטעמי צמחונות, או מכל סיבה אחרת, כמובן יכול. ואפשר גם להמיר אותו לטופו מטוגן פריך. התוצאה תהיה מענגת לא פחות.
בואו נדבר רגע דווקא על מוסיקה. מה אתם שומעים כשאתם מבשלים? מבחינתי הקריטריון הוא אחד ויחיד: שירים שאפשר לשיר אותם תוך כדי הבישול. אם אפשר בצעקות אפילו יותר טוב. את בישולי ארוחת השישי אני הכי אוהב, בין השאר מהסיבה הזו בדיוק. תמיד מישהו בא לעזור והפעם הייתה זו רחל בתי. הכנתי את המנה הנהדרת הזו, מעין סלט חם, והיא שמה לנו מוסיקה שיכולנו לצרוח בקולי קולות.
עכשיו, כשזנבו של הקיץ עוד מבצבץ פה ושם והסתיו כבר שם רגל ראשונה בפתח עם משבי רוח נעימים פה ושם, אפשר קצת לנוח מ"מאכלי קיץ קלילים ורעננים". הגיע הזמן להתפנות לתבשילים "רציניים" קצת יותר. בואו נמציא להם שם: "מאכלי סתיו". למה לא בעצם? יש "מאכלי קיץ" ("קלילים ורעננים" כבר אמרנו?). יש מאכלי חורף ("מהבילים ומנחמים"). אז למה לא מאכלי סתיו, או מאכלי אביב ? ממילא אלה הגדרות שאנחנו ממציאים לעצמנו, אז הנה. בואו נמציא גם אנחנו הגדרות משלנו.
"אחרי החגים" כבר כאן, אבל זה לא אומר שחייבים להפסיק לבשל. את המאפה הזה הכנתי כבר לפני כמה שבועות עם יולי נכדי הממתק, וכל כך נהננו שמהר צילמתי גרסה גם בשבילכם. המילוי שלו – של כרישה, פטריות ושמנת – כל כך טעים שכמעט מתחשק לאכול אותו ככה, עם כף. מזל שהתאפקתי כי כשהוא נכנס לתוך שכבות פריכות של בצק פילו העונג כפול ומכופל.
צר לי לאכזב אתכם, אבל אני לא למדתי לבשל לא מאמא ולא מסבתא שלי, ושתיהן היו בשלניות מעולות. אמא שלי לא הרשתה לנו להיכנס למטבח שלא "נסתובב לה בין הרגליים". היא החזיקה באג'נדה ברורה שמקומם של גברים אינו במטבח למרות שהיו לה ארבעה בנים ואף לא בת אחת. אמנם לא למדתי מאמא שלי לבשל, אבל את מאכליה אני זוכר היטב. היא הייתה אלופת הממולאים. היא אהבה למלא פירות, יבשים וטריים. חבושים ממולאים, תפוחי עץ ממולאים, משמשים ממולאים ותאנים ממולאות. עד היום, כמעט בכל ארוחה חגיגית שאני מכין תמצא על השולחן מנה כזו אחרת של ממולאים. אהבתי הגדולה לבישול עם פירות מצטלבת מצוין עם פירות ממולאים. הנה כמה.
יש האוהבים אותו דקיק במיוחד ויש המעדיפים אותו עבה. יש המטגנים אותו בשמן עמוק ויש המטגנים על מחבת ב"שמן שטוח". יש הסוחטים עליו לימון ויש מי שלא. אבל בסיכומו של דבר מדובר במאכל בסיסי של שלושה-ארבעה מרכיבים, וזה, כנראה, סוד קסמו.
גם אצלנו בבית שניצל הוא מאכל די פופולרי. בפעמים שאני מכין אותו אני דווקא לא מכין את הגרסה הקלאסית הפשוטה, כי האמת היא שאני לא מבין למה נתקענו עליה באופן גורף. הרי שעל אותו עיקרון ובלי שום עבודה נוספת, רק עם תיבול קצת פחות שגרתי, נפתח מנעד האפשרויות למגוון גדול בהרבה. ממילא השניצל חצה כבר מזמן את גבולותיה של אוסטריה והפך למאכל נפוץ בעולם. אין, אי לכך, כל סיבה לא לתבל אותו באופנים שונים מעבר לגרסה הבסיסית.
בואו נקרא לילד בשמו: מדובר בעוגיית החמאה האולטימטיבית. "שורטברד" הוא שמו של הפלא הזה, הסקוטי במקור. בבסיסו של עניין הן מכילות חמאה (והרבה ממנה), קמח, סוכר – וזהו! למעט התבלינים שאפשר להוסיף לכל העסק מדובר בפשטות אלגנטית ומקסימה במיוחד. בעיניי הן לא פחות מפלא, בעיקר תודות למרקם המתפורר בפה כמו חול (בקטע טוב, כן?). ואלוהים, כמה שזו עוגיית הקפה המושלמת. אפילו לא צריך לטבול אותה בקפה לצורך השידוך: ביס קטן מהשורטברד, לגימת קפה והעונג מובטח לכם במלואו. הן נהדרות – לארוחה מפסקת, ובכלל. נתחיל בגרסה הקלאסית, ואחריה כמה גרסאות כיסוי לא רעות בכלל.
הכנתי את המנה הנהדרת הזו לפני כמה שבועות והיא התקבלה בתשואות לשולחן. דגים הם רכיב מרכזי אצלנו בבית והמנה הספציפית הזו ענתה על כמה קטגוריות חשובות: היא חגיגית ויפה, אין בה גלוטן ובעיקר היא טעימה מאוד-מאוד. היא תהיה נהדרת על שולחן החג שלכם, ותשמחו לשמוע שלא צריך לעבוד קשה מדי בשביל להכין אותה.
אז אני לא הסתפקתי בגרסה הגנרית של הסינייה, שהיא בעצם "עוגת" בשר אפויה, ונהדרת גם כמו שהיא. אני ראיתי לנכון לגנדר אותה קצת, כי למה לא? על עוגת הבשר העשירה הנחתי כתר מפואר של חצאי עגבניות ופלחי בצל, מזולפים בשמן זית. כל אלה נאפים עם כיכר הבשר בתנור, מתרככים לאיטם ומוסיפים עושר לכל העסק. רק אז יצקתי למרכזו של המבנה הזה המון טחינה, פיזרתי צנוברים והחזרתי לתנור לעוד כמה דקות של אפייה. התוצאה מרהיבה למראה ובעלת טעם עשיר שמשדרגים את הגרסה נטולת ה"כתר".
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שממש בישלתי. מנת אוכל של ממש, מהתחלה ועד הסוף. וגם אם ממרחק הזמן ברור שזה היה במקרה הטוב רק דמוי אוכל סיני, הארוחה הקטנה הזו שאכלנו עם מקלות אכילה סיניים (!) שינתה את מסלול חיי לעד. מעודי לא בא אל פי כטעם הזה. עולמי הקולינרי היה צר מאוד; הכרתי בעיקר את האוכל מבית אמי וגם חומוס, טחינה, פלאפל ושיפודים. זה היה, פחות או יותר, טווח הניסיון שלי. לא היה לי מושג שמזון יכול להיראות ככה, שיכול להיות לו טעם כזה, שאפשר להגיש אותו באופן הזה. הכל היה חדש, זר ומסקרן מאוד. ככה זה התחיל, ובשלב מסוים הבנתי סופית שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. נסעתי לטאיוון, למדתי בישול סיני, ומאז אני פה מבשל.
ראש השנה מתקרב אלינו בצעדי ענק (איזה כיף). על שולחן החג או השישי שלי תמיד יש עגבניות צלויות כאלה או אחרות. אני מת עליהן בכל צורה, על העסיסיות הנימוחה-מתקתקה הזו שיוצאת מהן בצלייה וממש מתחננת שיטבלו בהן פרוסה נאה של חלה. כאלה הן העגבניות האלה, מנה (טבעונית ונטולת גלוטן, אגב) שהיא קלאס באפס מאמץ.
היום נעסוק אך ורק בתפוחי אדמה. מי שחפצה נפשו בדרכים לגוון ולרענן קצת את דרכי ההכנה של תפוחי האדמה שלו – הגיע למקום הנכון. יש כאן גרסה פשוטה, קלה ונהדרת לתפוחי אדמה צלויים (שהם במקרה גם אחת המנות הפופולריות בבית משפחת אהרוני). גם תפוחי אדמה בחמאת מיסו, דומים מאוד לקולורבי הצלוי בחמאת מיסו שעלו כאן לא מזמן תוכלו למצוא כאן. ובעיקר, וזו אולי גולת הכותרת: תפוחי אדמה צלויים עם ציפוי פריך, אפויים להזהבה, ריחניים ומענגים עד מאוד.
