יש מישהו שבארוחת השישי שלו חותכים את החלה בסכין כמו בני תרבות, ולא, נניח, מתנפלים עליה ובוצעים ממנה חתיכות? אם בחרתם באופציה ב׳, הלחמניות האלה יתאימו לכם בול. בצעו לכם, אם כן, לחמניה שמנמנה וריחנית שכזו, טבלו אותה בממרח לבחירתכם והתענגו עליה היטב.
אשתי אומרת שאם היה עליה לאכול דבר אחד עד סוף ימיה, זה היה באגט עם חמאה. אני אוהב את הכיוון המינימליסטי הזה, אבל מתכון לבאגט עם חמאה אתם לא צריכים. נלך, במקום זאת, על מתכון מינימליסטי גם הוא, של באגט קלוי עם ממרח עשבי תיבול, עגבניות וגבינת פרמזן. אני לא יודע אם זה עונה על קטגוריית ה״לאכול רק את זה עד סוף הימים״, אבל זה טעים ביותר.
יש הגזמות מוצדקות. לחם מטוגן בעובי שכזה, אם תשאלו אותי, הוא הגזמה מוצדקת במיוחד. כי למה, בעצם, לא לקחת את הטוב הזה ולהפוך אותו לגדול יותר, עסיסי יותר ובעיקר מענג יותר? חובבי הפרנץ׳ טוסט (אני מכיר אתכם, יש רבים מכם שם בחוץ), התפקדו. זה המתכון בשבילכם.
סוד קסמה של המנה הזו טמון, בראש ובראשונה, בשילוב האלמותי של לחם שטוח ובשר טחון. והפעם – טורטייה, שלאחר טיגון קצר נעשית שחומה-זהובה וקראנצ'ית קלות. למותר לציין שזו מנה מהירה וקלה להכנה, וטעימה עד מאוד.
לחמניות שמרים ממולאות – רע זה לא יכול להיות. והפעם, הן ממולאות בתערובת של זיתים, פלפל חריף ומעט עשבי תיבול. תענוג גדול לאכול אותן ככה כמו שהן, בעיקר אם הן עוד מעט חמימות מהאפייה, או להגיש אותן לצד כל ממרח שעולה על הדעת. אז אם יש פה בקהל מי שעדיין מפחד מבצק שמרים, הגיע הזמן להפסיק לפחד.
מתחילים כבר להריח את החורף שהוא, אין נאמר, לא העונה החביבה עליי. אבל אם בכל זאת הוא מגיע, אני לא רואה סיבה לא לקבל אותו עם מרק נהדר. כי מרקים אני דווקא אוהב, ומאוד. המרק הזה הוא מקטגוריית הקלים, הקלילים, המהירים והכיפיים להכנה. הוא מושלם כארוחת אמצע-שבוע, עם כוס יין נחמדה לצידו. ולמרות שהוא מרק, הוא לא מהז'אנר הכבד.
לחמים שטוחים למיניהם הם דבר נהדר. ראשית, אין צורך במכשירי בישול או אפיה להכנתם. שנית, הם מגוונים ביותר ואכן, מטבחי אגן הים התיכון מלאים בהם. הקטגוריה הזו מחולקת לשניים: לחמים שטוחים שתפקידם ללוות את הארוחה בדרך כזו או אחרת, או להשתדך למזון אחר ליצרית ארוחה, כמו הפיתה למשל. ויש את אלה שמגיעים כבר עם השידוך "בילט אין". כזהו הלחמאעג'ון התורכי (ויש הטוענים שמקורו אצל הארמנים). מדובר כידוע בבצק שטוח ודק, שוליו חרוכים ופריכים ועליו מרוחה שכבה דקה של בשר מתובל. הם נאפים זמן קצר בחום גבוה עד שהם כמו מתאחדים והופכים לגוף אחד בו קשה להפריד בין הבצק לתערובת הבשר שמעליו. בקיצור – ת ע נ ו ג.
מתכון "מודולרי" נוסף לפנינו, כלומר, מתכון בסיסי שלאחריו תגענה אפשרויות הגשה שונות ומגוונות. והפעם – לחמים שטוחים עם תוספות. טופינגז, איף יו וויל. ברבים ממטבחי העולם מגישים אותם בגרסאות שונות (והפיצה היא ממש לא היחידה), והם כיפים וטעימים נורא בכל גרסה. אז נתחיל ממתכון בסיסי לבצק שכזה, ולאחריו כמה גרסאות שאני אוהב במיוחד.
אנחנו נמצאים על סיפו של פסח, והנה העת להפרד מהלחם עם מתכון אחד נהדר. מעולם לא הרביתי באפיית לחמים בבית, כי למה לי? הרי ברדיוס קטן מאוד מסביבי יש כזה שפע של מאפים ולחמים. ובכל זאת, לפעמים נחה עליי הרוח ואני אופה לחם, ואם כבר אז שיהיה כזה שאי אפשר להשיג בחנויות. כזה הוא הלחם הנהדר של היום: הוא טעים, אוורירי, תפוח ועם קרום פריך. ובעיקר, הוא ממש קל להכנה. שימו לב: לא צריך ללוש אותו שעות או בכלל. פשוט מערבבים את החומרים בקערה עם כף עף או מרית כשלוש דקות עד שהם מתגבשים לבצק, אמנם בצק לא חתיכי ולא חלק, אבל ממש בצק. לתת לו לתפוח וזהו.
מאז שהייתי צעיר, כשהיה צר עולמי הקולינארי כעולם נמלה, הן מהלכות עליי קסם.
כופתאות.
כ ו פ ת א ו ת.
זה לא רק השם החינני שכה הקסים אותי, אלא ההבטחה למשהו ביתי כזה, אבל של בתים רחוקים. משהו עם מסורת בישול מכובדת. כשלמדתי והחכמתי גיליתי שרוחב היריעה של חומרי הגלם שמהם הן עשויות הוא כה גדול: קמח, תפוחי אדמה, גבינה, בשר וגם לחם. את כופתאות הלחם והגבינה אני ממש אוהב. לא רק משום טעמן הנהדר והעדין, אלא בעיקר בשל מרקמן הרך-פריך, שמגיע מחומר הגלם המרכזי – לחם לבן.
המתכון היום לא שולח אתכם לאפות לחם מאפס. רגע אחרי בישולי החג לא הייתי עושה לכם את זה. אלא, אנחנו נעבוד היום עם לחמים שתקנו בסופר או במאפייה. אפשר ללכת על לחמניות קטנות אישיות לכל סועד, או על כיכר לחם עגולה גדולה. ומה עושים איתם? משתמשים בהם כקערת הגשה נהדרת וטעימה לכשעצמה, וממלאים אותם במילויים עסיסיים שונים. בזמן האפייה הלחמים מתחממים, חלקם החיצוני נעשה פריך יותר וחלקם הפנימי סופג את כל טוב טעמי המילוי שבהם.
