בקר

לא מזמן התחשק לי להכין קובה לארוחה משפחתית, אבל רציתי קובה בטעם חדש ולא את אלה המוכרים והידועים. נזכרתי שפעם, לפני הרבה מאד שנים, אכלתי קובה דלעת נהדרת. הדלעת שייכת למשפחת הירקות ש"פעם מאוד לא אהבתי", בעיקר כי בישלו אותה עד זרא במרק או בתבשיל, עד שאיבדה את טעמה, צורתה, צבעה ומרקמה (יחד עם כרובית וקישואים). היום דלעת היא דווקא אחד מהירקות החביבים עליי לגמרי. זה נגמר, אם כן, בקובה דלעת, לשמחת בני המשפחה, והיא הייתה נהדרת. המרק היה חמצמץ-מתקתק, תוך שאני עוקף מימין ומשמאל את הגרסאות המסורתיות ועושה בהם כבשלי. המעטפת הדקה ספגה יפה את טעמי המרק העשיר בטעמיו, המילוי הבשרי היה עדין וטעים. כל הקומבינציה עבדה נהדר תוך שמירה על איזון טעמים עדין לכלל הרמוניה נהדרת. הנה לכם המתכון, שלב אחרי שלב, להנאתכם הרבה.

חברים, מדובר בתבשיל מושלם. השילוב של הבשר השומני מעט ושל הלימוניות הנהדרת של הרוטב הופך אותו ללא כבד מדי, ובעיקר לטעים נורא. מתבקש להגיש אותו לצד תלולית מהבילה של אורז לבן, כמובן, אבל גם לטבול ברוטב פרוסת חלה זה רעיון לא רע בכלל. 

עכשיו, כשזנבו של הקיץ עוד מבצבץ פה ושם  והסתיו כבר שם רגל ראשונה בפתח עם משבי רוח נעימים פה ושם, אפשר קצת לנוח מ"מאכלי קיץ קלילים ורעננים". הגיע הזמן להתפנות לתבשילים "רציניים" קצת יותר. בואו נמציא להם שם: "מאכלי סתיו". למה לא בעצם? יש "מאכלי קיץ" ("קלילים ורעננים" כבר אמרנו?). יש מאכלי חורף ("מהבילים ומנחמים"). אז למה לא מאכלי סתיו, או מאכלי אביב ? ממילא אלה הגדרות שאנחנו ממציאים לעצמנו, אז הנה. בואו נמציא גם אנחנו הגדרות משלנו. 

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שממש בישלתי. מנת אוכל של ממש, מהתחלה ועד הסוף. וגם אם ממרחק הזמן ברור שזה היה במקרה הטוב רק דמוי אוכל סיני, הארוחה הקטנה הזו שאכלנו עם מקלות אכילה סיניים (!) שינתה את מסלול חיי לעד. מעודי לא בא אל פי כטעם הזה. עולמי הקולינרי היה צר מאוד; הכרתי בעיקר את האוכל מבית אמי וגם חומוס, טחינה, פלאפל ושיפודים. זה היה, פחות או יותר, טווח הניסיון שלי. לא היה לי מושג שמזון יכול להיראות ככה, שיכול להיות לו טעם כזה, שאפשר להגיש אותו באופן הזה. הכל היה חדש, זר ומסקרן מאוד. ככה זה התחיל, ובשלב מסוים הבנתי סופית שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. נסעתי לטאיוון, למדתי בישול סיני, ומאז אני פה מבשל.

בזמן האחרון אני מאוהב בבצלים ממולאים. בדרך כלל אנחנו מתייחסים לבצל כאל ירק תבלין, דהיינו כאל ירק שלא ממש עומד בזכות עצמו. שחקן משנה שתפקידו מצטמצם לכלל "נותן טעם" למרק, לסלט או לתבשיל כלשהו. אבל כשממלאים בצל – ולא חשוב במה – הוא הופך לשחקן שווה ערך לשאר המרכיבים בתבשיל. הוא שווה ערך למילוי וגם לרוטב, צועד לקדמת הבמה בעוז ובגאון, מציג עצמו לראווה ומפגין יכולת נפלאה בתפקידו זה. משהו בתפקיד הזה, של הירק הממולא מפיק ממנו עדינות ומתיקות נפלאים שהופכים אותו לירק אידיאלי למילוי. הוא לא משתלט על התבשיל, הוא לא נבלע בתוכו ולא נודע כי בא אל קרבו. הוא פשוט מתמזג בטבעיות מקסימה בתבשיל מבלי לאבד את זהותו.

יום העצמאות תיכף עימנו ולפיכך אספתי כמה מתכוני קציצות-קבב נהדרים ומגוונים, תופתעו לשמוע. מעולם לא הייתי הטיפוס המנפנפף-על-המנגל ביום העצמאות או בכלל, אבל מאז שפתחתי קצבייה אני בהחלט נהנה מהפוזה הזו הרבה יותר. המתכונים שיובאו בהמשך מגיעים גם טיפים כלליים לקבב המושלם. הם מתייחסים כולם לטיגון במחבת, אבל ברור שאפשר ואף רצוי להכין אותם בצלייה על גריל פחמים.

בעודי כותב שורות אלה אני מת מחום. כל כך חם לי, למעשה, שכל מה שבא לי לאכול זה סלט. הפעם מדובר בסלט תאילנדי נהדר: הוא קליל, הוא מרענן, הוא מהיר וקל להכנה, והוא גם טעים נורא. 

בעצם, מדובר בתפוחי אדמה ממולאים במעין קציצה עסיסית, ומבושלים ברוטב תמרינדי נהדר. במקרה הזה צולים אותם בתנור למשך שעה וחצי, עד שמתקבלים תפוחי אדמה רכים ונימוחים ורוטב סמיך ועשיר. 

למה למלא רק ירק אחד כשאפשר להכין סיר חגיגי שבתוכו שלל ירקות ממולאים? במקרה הזה בחרתי בקישואים, עלי מנגולד (שהם נהדרים כמעטפת למילוי) ובצלים, שממולאים כולם בתערובת של בשר, אורז ובצל ומתבשלים יחד. 

גם הפעם מדובר במתכון מודולארי, כלומר מתכון אחד – של כדורי עוף או בשר אסייתיים במקרה הזה– קלים ופשוטים להכנה, ועליהם אפשר לעשות כמה וכמה וריאציות שנותנות מגוון יפה של כדורי בשר בטעמים וברטבים שונים, כולם גירסאות שונות של טעמים אסייתיים מובהקים.

בעצם מדובר בשתי מנות נפרדות – האחת של תבשיל קישואים וחצילים והשנייה של קציצות בקר נהדרות. הן מחמיאות זו לזו במיוחד. 

אחד מנכסי צאן ברזל של המטבח הצרפתי הוא תבשיל שבו קוביות בשר בקר מתבשלות עם ירקות כשלוש-ארבע שעות. במקום להוסיף לסיר מים, כנהוג, מוסיפים לו יין אדום ארומטי. והשמחה רבה, מאוד!