מאפה

את חיבתי הגדולה לבצק פילו אתם מכירים כבר שנים. ולא בכדי: הוא קל לשימוש, קונים אותו מוכן ולא צריך לטרוח מדי בהכנתו. לצד כל אלה הוא גם וורסטילי מאוד ואפשר להכין ממנו כל כך הרבה מנות משגעות. הנה טכניקה אחת שחביבה עליי במיוחד. אני לוקח ארבע שכבות של יריעות פילו שלמות, מונחות זו על גבי זו עם תערובת של חמאה ותמצית, תמצית וניל וסוכר. אני מניח אותן על תבנית תנור מרופדת בנייר אפייה, ומניח עליהן תבנית תנור נוספת שמשמשת כמשקולת ומהדקת את שכבות הפילו אלה לאלה בחוזקה. רק אז אני אופה את כל העסק עד שמתקבל מעין שטיח בצק דק, קשיח ושחום. והפריכות, אלוהים הפריכות. והסוכר, אלוהים הסוכר שנעשה מעין ענבר קרמלי מושלם. אנחנו נתחיל מהמתכון הבסיסי, של שטיח הפילו הזה, ואחר כך נדבר על כל מה שאפשר לעשות איתו.

זה אחד המאפים המבוקשים ביותר בבית משפחת אהרוני בתקופה האחרונה, והאמת, שממש בצדק. אחרי הפסקה קטנה (בכל זאת, נפשתי לי רגע באיטליה) חשבתי שזה המתכון המושלם לחזור איתו אליכם. הוא יפה וחגיגי, פשוט למדי להכנה וטעים-טעים.

יום הפאי הגיע והוא בא בדיוק בזמן. מבחינתי, אגב, אפשר לקרוא לו יום הטארט, למרות שזה לא באמת משנה. אני אוהב אותם בכל צורה: בצק פריך, בצק עלים, מתוקים, מלוחים, מתוקים או מלבניים, טארט טוב הוא דבר נפלא בעיניי. וכשמדובר בטארט טאטין, כמו זה שלפנינו, ועוד מלוח ולא שגרתי, ממש אין לי תלונות. אז היום נכין טארט טאטין של עגבניות. עשיר בטעמים של עגבניות וחומץ בלסמי, נהדר וקצת אחר. אני מקדיש אותו לנורי, הנכד המתוק שלי, שחוגג היום יום הולדת שנתיים. אז מבחינתי, אפשר לקרוא ליום הזה גם יום הנורי. 

מאפה חגיגי, יפה וטעים לפנינו. האפקט ה"אקורדיוני" מתקבל מטכניקת הקיפול הכיפית הזו, שמייצרת לא רק מראה יפהפה, אלא גם מרקם נהדר לבצק הפילו. אני בחרתי בטעמים של ארטישוק, גבינות וזיתים. אתם מוזמנים לעשות כמוני ואתם מוזמנים גם לגוון לפי טעמכם. כי גם פלפלים קלויים, קישואים או חצילים יהיו נהדרים כאן.

מדובר, בעצם, במאפי בשר טחון, פריכים וסופר טעימים. הם מזכירים אגרולים בצורת הגלגול שלהם ולפיכך נטלתי לעצמי דרור לכנותם כך. אפשר אפילו לומר שמדובר באגרולים "ים תיכוניים", עם צנוברים וטחינה. קראו להם איך שתרצו, בעיניי הם כיפיים נורא. מהמתכון הזה מתקבלים שישה רולים טעימים, פריכים ושזופים.

האמריקאים ידועים בחיבתם להגזמות. את שבלולי הקינמון האהובים, למשל, ("סינמון רול", אם מתעקשים לדייק) הם ראו לנכון לקחת צעד אחד קדימה. כי למה להסתפק בשבלולי שמרים תפוחים ומתוקים כשאפשר להוסיף תערובת סמיכה וסטיקית לכל העסק? הגזמה מוגזמת ביותר, ובעיניי, מבורכת לגמרי. מדובר אם כן בתערובת של שמנת מתוקה, חמאה, סוכר חום, וניל ואגוזים שבורים שבזמן האפיה הופכת למעין קראמל-טופי סמיך ונהדר. היא נדבקת לתחתיות השבלולים ומצפה אותם בנדיבות רבה. והתוצאה? סטיקית, מוגזמת ומענגת מאוד. 

ראיתין לראשונה ב"לחמים" האגדית של אורי שפט, וזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. "שיחליטו מה הן רוצות להיות", אמרתי לעצמי, "לחמניה או עוגה", ומבלי משים ביקשתי מהמוכרת שתארוז לי שקית. שתי דקות אחר כך, מחוץ למאפייה, כבר נגסתי בלחמניה חמימה שיצאה זה עתה מהתנור, והתמוגגתי. לפתע היה לי ברור שיציר הכלאיים הזה הוא פשוט נפלא, בדיוק בגלל היותו כזה: לא עוגה ולא בדיוק לחמניה. מתיקותן מתונה למדי, כמו שאני אוהב, ועובדה זו מתאזנת כה יפה עם המרירות הקלה של הקקאו והשוקולד. וזה עוד לפני שהזכרנו את צורתן המצודדת: עגלגלות, שמנמנות, שזופות ומבריקות קלות. בקיצור – תוך זמן קצר נהיה רומן גדול. ביני לבינן, אני מתכוון. אפשר אפילו לומר שזה רומן שהתפתח לאהבה של ממש.

"בייגלה חם, בייגלה חם", הוא אולי הסיבה האמיתית שלשמה אנחנו הולכים לקונצרט או למופע מחול, שלאחריו אנחנו ממהרים לחפש את מוכר הבייגלה.. כמו כל מאפה, הוא הכי טעים כשהוא מהביל וטרי במיוחד (אבל אל דאגה. גם שלוש-ארבע שעות אחרי האפייה הוא יהיה מענג במיוחד). הדבר שמייחד את הבייגלה ידידינו החם והמנחם ממאפים אחרים הוא טכניקת הבישול שלו: קודם לאפיה מבשלים אותו בישול קצר במים רותחים ורק אז אופים אותו, בחום גבוה ולזמן קצר יחסית. אז היום, בגשם הזה, אני ממש לא מתכוון ללכת לקונצרט. זאת אומרת שאם אני חפץ ב"בייגלה חם, בייגלה חם", אני אצטרך לאפות אותו בעצמי. האמת שזו פעילות נחמדה ליום סגריר שכזה. 

מדובר במעין סופגניות אפויות, ממולאות בתפוחי עץ מבושלים, חמצמצים-מתקתקים. הריח שימלא את הבית בעת האפייה הוא לא פחות ממשכר.

מתכון מגוון מאוד לפנינו חברים. הנושא: בצק יוגורט. האפשרויות: רבות ומגוונות. ההנאה: מובטחת. זה בצק נהדר ופשוט במיוחד להכנה, שקיים בכל מיני גרסאות במטבחים הבלקניים. העיקרון הוא פשוט: במקום להוסיף לקמח ולשאר מרכיבי הבצק מים, מוסיפים לו יוגורט, שמעשיר אותו פלאים. אני אפילו לא מעבד אותו במיקסר, אלא ביד, בתוך קערה גדולה. ככה הכי קל וכיף להכין אותו. אנחנו נלך על מאפים דמויי-בורקס במילויים שונים, מגבינות, חצילים ודלעת ועד מילוי מתוק של תפוחים. 

יש דברים שעומדים במבחן הזמן. "הקוסם מארץ עוץ", למשל, לעולם לא יאבד מקסמו. האלבום השלישי של לד זפלין (לא, דווקא לא זה שמופיע בו stairway to heaven) הוא קלאסיקה מושלמת שלנצח תהלך עלינו קסם. בעיניי, ואולי תופתעו לשמוע, גם עוגיות שושני קצף לנצח, בפשטות, יבואו מה זה טוב. הן כה טעימות, מראן כה מלבב וכל כך נחמד לאפות אותן, שבעצם אין פה שום הפתעה. אלה הן העוגיות החמודות שלנו להיום, ויש, כמו תמיד, גם הצעת שדרוג קטנה למי שמתחשק לו. 

אני מתנצל מראש על הקלישאה, אבל במקרה הזה היא נכונה לגמרי. לעוגיות האלה אני חש מחויב, מתוקף תפקידי, לצרף אזהרה: לא לבעלי נטייה להתמכרות! אני מת – אבל מת – על עוגיות עבאדי. וכשעושים אותן לבד בבית, הן בקושי מספיקות לעבור לצנצנת. אמא שלי הייתה מכינה עוגיות כאלה, והן היו נהדרות. אממה? היא השתמשה במרגרינה (!). למותר לציין שאני משתמש בחמאה, והתוצאה? נסו ותגידו לי בעצמכם.