אפיה

מאפה נהדר לסוף השבוע לפנינו, חברים יקרים. מז'אנר ה"גם יפה וגם טעים להחריד". והאמת, כששומעים ממה הוא מורכב – בצק פילו, פטריות, שמנת, גבינת מוצרלה ועשבי תיבול – מבינים שטעים זה חייב להיות. אז קדימה, בואו נגלגל.

"אחרי החגים" כבר כאן, אבל זה לא אומר שחייבים להפסיק לבשל. את המאפה הזה הכנתי כבר לפני כמה שבועות עם יולי נכדי הממתק, וכל כך נהננו שמהר צילמתי גרסה גם בשבילכם. המילוי שלו – של כרישה, פטריות ושמנת – כל כך טעים שכמעט מתחשק לאכול אותו ככה, עם כף. מזל שהתאפקתי כי כשהוא נכנס לתוך שכבות פריכות של בצק פילו העונג כפול ומכופל. 

זה אחד המאפים המבוקשים ביותר בבית משפחת אהרוני בתקופה האחרונה, והאמת, שממש בצדק. אחרי הפסקה קטנה (בכל זאת, נפשתי לי רגע באיטליה) חשבתי שזה המתכון המושלם לחזור איתו אליכם. הוא יפה וחגיגי, פשוט למדי להכנה וטעים-טעים.

נתחיל מהסוף – מדובר בעוגה שהיא שוס. הכנתי אותה לראשונה מזמן, בכלל בלי לחשוב על פסח, אלא כי יש לי, כידוע, אובססיה רבת שנים לערמונים. אין מילים בפי (וזה נדיר) לתאר כמה היא טעימה, ואגב, כמה קל להכין אותה. היא רכה-רכה ומתוקה (אך לא מדי), ורק במקרה אין בה קמח. הרי ערמונים הם עמילניים למדי ולא זקוקים לשום תוספת. המרקם שנוצר הוא כה עסיסי וקל בעת ובעונה אחת, שמזמן היא כבר הפכה לאורחת קבועה בארוחות השישי של משפחת אהרוני. והנה הגיע פסח, ועכשיו תורה לככב גם אצלכם. 

בגיל 22 החליטה מריה שחיי הנזירות לא מתאימים לה והיא עזבה את המנזר, כשהיא זוכה לחרמות ונדויים מצד שאר הנזירות. היא עזבה ללא רכוש או השכלה. הדבר היחיד שידעה לעשות זה מרציפן ומיני ממתקים שמכינים משקדים. מריה האמביציוזית התחילה לייצר ממתקי מרציפן משובחים ותוך כמה שנים פתחה חנות קטנה באחד הרחובות המתפתלים של העיירה הציורית. החנות קיימת עד היום והיא מפורסמת בכל האי וגם מחוצה לו בשל ממתקי השקדים המשובחים של מריה. לפני כמה שנים התמזל מזלי לפגוש אותה, את מריה. הרבה מחמאות על הנזירות לא היו לה. "הדבר הטוב היחיד שיצא מהחיים האיומים האלה במנזר, זה המרציפן שלמדתי להכין שם". היא כנראה  צודקת, ועל כך תעיד החנות שלה, כולה על טהרת השקדים. גם אני מאד אוהב שקדים. אלה העוגיות של מריה.

דור בא ודור הולך, ועולם כמנגו נוהג. אני זוכר שכילד הייתי מביט באימי בבעתה כשהייתה מנסה לשכנע אותי שהחלק הרקוב ומוכתם עד זוועה של הבננה זה החלק הכי טעים בה. "זה לא רקוב, זה דבש" היא הייתה אומרת לי, נוגסת בבננה ומצקצקת בלשונה כמו להדגיש את טעמו הנפלא של החלק הרקוב שבה. ואני הייתי קופץ ומהדק את השפתיים אלה לאלה, כמו להדגיש ולהבטיח ששום בננה מהסוג הזה לא תיכנס לפה הזה – ויהי מה. זה אותו מבט בדיוק, נדהם עד נגעל, שהבן שלי נותן בשעה שאני אוכל בהנאה רבה בננה עתירת כתמים, רכה מאוד ונוטפת צוף בננות נפלא שנובע בדיוק מאותם כתמים שבילדותינו קראנו להם בנחרצות "רקובות", מזועזעים מהרעיון שמישהו אוכל אותן, ועוד בהתנדבות! אז הפעם, ובהתנדבות, נשלב שני דברים שאני אוהב מאוד: טארט טאטין ובננות. באתר קיימים כבר שני מתכוני טארט טאטין (האחד של בצלים והשני של חבושים), ואני שמח לצרף גם את זה לחבורה השמחה הזו. 

ראיתין לראשונה ב"לחמים" האגדית של אורי שפט, וזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. "שיחליטו מה הן רוצות להיות", אמרתי לעצמי, "לחמניה או עוגה", ומבלי משים ביקשתי מהמוכרת שתארוז לי שקית. שתי דקות אחר כך, מחוץ למאפייה, כבר נגסתי בלחמניה חמימה שיצאה זה עתה מהתנור, והתמוגגתי. לפתע היה לי ברור שיציר הכלאיים הזה הוא פשוט נפלא, בדיוק בגלל היותו כזה: לא עוגה ולא בדיוק לחמניה. מתיקותן מתונה למדי, כמו שאני אוהב, ועובדה זו מתאזנת כה יפה עם המרירות הקלה של הקקאו והשוקולד. וזה עוד לפני שהזכרנו את צורתן המצודדת: עגלגלות, שמנמנות, שזופות ומבריקות קלות. בקיצור – תוך זמן קצר נהיה רומן גדול. ביני לבינן, אני מתכוון. אפשר אפילו לומר שזה רומן שהתפתח לאהבה של ממש.

מכל עוגיות תבל כולן, הכי הכי אני אוהב את אלה שנקראות "אוזני פיל". מדובר, לעניות דעתי, בעוגייה האולטימטיבית: יש בה בצק עלים חמאתי ומסוכר עד כלות שיוצר עוגיית-קפה אידיאלית, פריכה, אוורירית ומתוקה בדיוק במידה.