מתכונים

יום הפאי הגיע והוא בא בדיוק בזמן. מבחינתי, אגב, אפשר לקרוא לו יום הטארט, למרות שזה לא באמת משנה. אני אוהב אותם בכל צורה: בצק פריך, בצק עלים, מתוקים, מלוחים, מתוקים או מלבניים, טארט טוב הוא דבר נפלא בעיניי. וכשמדובר בטארט טאטין, כמו זה שלפנינו, ועוד מלוח ולא שגרתי, ממש אין לי תלונות. אז היום נכין טארט טאטין של עגבניות. עשיר בטעמים של עגבניות וחומץ בלסמי, נהדר וקצת אחר. אני מקדיש אותו לנורי, הנכד המתוק שלי, שחוגג היום יום הולדת שנתיים. אז מבחינתי, אפשר לקרוא ליום הזה גם יום הנורי. 

מאפה חגיגי, יפה וטעים לפנינו. האפקט ה"אקורדיוני" מתקבל מטכניקת הקיפול הכיפית הזו, שמייצרת לא רק מראה יפהפה, אלא גם מרקם נהדר לבצק הפילו. אני בחרתי בטעמים של ארטישוק, גבינות וזיתים. אתם מוזמנים לעשות כמוני ואתם מוזמנים גם לגוון לפי טעמכם. כי גם פלפלים קלויים, קישואים או חצילים יהיו נהדרים כאן.

במיוחד לכבוד יום שני, קבלו אותו. כשמו כן הוא: תבשיל ירוק וטבעוני. וכפי שלימדו אותי הטבעונים במשפחתי – חייבים גם חלבון. הפעם מדובר בשעועית לבנה שסופגת את טעמי הירקות, התבלינים והלימון ומעשירה את עולמו העשיר-גם-ככה של התבשיל הנפלא הזה. הגישו לצידו תלולית נאה של אורז והנה לכם ארוחה טבעונית (וגם חלבונית!) מושלמת שכל אחד יכול להכין.

לפני כמה שנים, לכבוד יום הולדתי, הכינו לי ילדיי ארוחה גדולה וחגיגית עם כל המנות המיתולוגיות ביותר שלי. היו שם מנות שאהבנו כולנו לאורך שנים (ואפילו לחמניות כמו בתפוח זהב!). ולקינוח? אגסים ביין. כן כן, אגסים ביין ותבלינים. הם אולי הקינוח האהוב עליי, וסחטיין על הילדים שלי שמכירים אותי כל כך טוב. משהו במרקם הרך-אך מוצק של אגסים מבושלים פשוט מהלך עליי קסם. תמיד יש לי פנטזיה להיות אדם כזה שמכין לו צנצנת של אגסים מבושלים ביין, שומר אותה במקרר ומדי פעם שולף לו איזה אחד נחמד לנשנוש. הבעיה היא שלעולם הם יגמרו עוד באותו היום שאני מכין אותם. וזה בסדר. היום נלמד איך להכין אגסים שכאלה וגם נלמד מה אפשר לעשות איתם. ספוילר: המון דברים! אפילו עוגת שוקולד נהדרת ומרשימה. 

מדובר, בעצם, במאפי בשר טחון, פריכים וסופר טעימים. הם מזכירים אגרולים בצורת הגלגול שלהם ולפיכך נטלתי לעצמי דרור לכנותם כך. אפשר אפילו לומר שמדובר באגרולים "ים תיכוניים", עם צנוברים וטחינה. קראו להם איך שתרצו, בעיניי הם כיפיים נורא. מהמתכון הזה מתקבלים שישה רולים טעימים, פריכים ושזופים.

בגיל 22 החליטה מריה שחיי הנזירות לא מתאימים לה והיא עזבה את המנזר, כשהיא זוכה לחרמות ונדויים מצד שאר הנזירות. היא עזבה ללא רכוש או השכלה. הדבר היחיד שידעה לעשות זה מרציפן ומיני ממתקים שמכינים משקדים. מריה האמביציוזית התחילה לייצר ממתקי מרציפן משובחים ותוך כמה שנים פתחה חנות קטנה באחד הרחובות המתפתלים של העיירה הציורית. החנות קיימת עד היום והיא מפורסמת בכל האי וגם מחוצה לו בשל ממתקי השקדים המשובחים של מריה. לפני כמה שנים התמזל מזלי לפגוש אותה, את מריה. הרבה מחמאות על הנזירות לא היו לה. "הדבר הטוב היחיד שיצא מהחיים האיומים האלה במנזר, זה המרציפן שלמדתי להכין שם". היא כנראה  צודקת, ועל כך תעיד החנות שלה, כולה על טהרת השקדים. גם אני מאד אוהב שקדים. אלה העוגיות של מריה.

יש אנשים שמעיזים לומר שקרם קרמל הוא קינוח מיושן. שיגידו. בעיניי מדובר בקינוח פלאי במיוחד. מעבר לטעם הוונילי העדין והשמיימי שלו, מדובר בקינוח שכולו על טהרת המרקם, וצריך להגיע איתו לרמת דיוק ספציפית מאוד. ווניל, מרקם, רמת דיוק שמתאימה לאובססיבים: מה הפלא שאני מת עליו? אז אם קינוח בעל מרקם רך, רוטט כמעט, שלא דורש שום לעיסה ופשוט נמס מעצמו בפה נשמע לכם אטרקטיבי, אתם במקום הנכון. תתפלאו לגלות כמה קל להכין אותו. צריך רק לדייק בהכנתו והעונג כולו שלכם. 

לאחרונה אני בקטע של פסטות פשוטות (וזה שהן פשוטות לא אומר שהן לא מוקפדות, מאוד). נכון יותר לומר שמדובר בפסטות מינימליסטיות, כאלה שלא שוחות בשלולית של רוטב. "אלי אוליו" עונה נהדר על ההגדרה הזו, והיא תהיה הבסיס שעליו נוסיף את השומר אהובי. תצא לנו פסטה פשוטה, רעננה ונהדרת, כל עוד נקפיד על כמה כללים.

דור בא ודור הולך, ועולם כמנגו נוהג. אני זוכר שכילד הייתי מביט באימי בבעתה כשהייתה מנסה לשכנע אותי שהחלק הרקוב ומוכתם עד זוועה של הבננה זה החלק הכי טעים בה. "זה לא רקוב, זה דבש" היא הייתה אומרת לי, נוגסת בבננה ומצקצקת בלשונה כמו להדגיש את טעמו הנפלא של החלק הרקוב שבה. ואני הייתי קופץ ומהדק את השפתיים אלה לאלה, כמו להדגיש ולהבטיח ששום בננה מהסוג הזה לא תיכנס לפה הזה – ויהי מה. זה אותו מבט בדיוק, נדהם עד נגעל, שהבן שלי נותן בשעה שאני אוכל בהנאה רבה בננה עתירת כתמים, רכה מאוד ונוטפת צוף בננות נפלא שנובע בדיוק מאותם כתמים שבילדותינו קראנו להם בנחרצות "רקובות", מזועזעים מהרעיון שמישהו אוכל אותן, ועוד בהתנדבות! אז הפעם, ובהתנדבות, נשלב שני דברים שאני אוהב מאוד: טארט טאטין ובננות. באתר קיימים כבר שני מתכוני טארט טאטין (האחד של בצלים והשני של חבושים), ואני שמח לצרף גם את זה לחבורה השמחה הזו. 

תראו לי חתונה, או כל ארוע רב משתתפים אחר, שאין בתפריט שלו מנה של "באן מאודה עם…" (בדרך כלל "בשר מפורק"). מדהים איך המנה הזו חדרה אל לב המיינסטרים, ולא רק בארץ (אם כי אנחנו בהחלט מצטיינים בזה). לא פחות מעניין הוא הגלגול שלה ממקורה הסיני. הבאו (זה השם הסיני. "באן" זה התרגום האנגלי שמשמעו "לחמניה") מופיע במקור בשתי גרסאות פופולריות. הראשונה היא הגרסה הטבעית, כמו שהיא, כלומר לחמניה מאודה שמשמשת אצל הסינים בפשטות כלחם. בגרסה השניה ממלאים אותן מראש, עוד בשלב שמדובר בבצק, סוגרים את הבצק סביב המילוי ורק אז מאדים. לקח יותר מאלף שנה עד ששף ניו יורקי ידוע (דוד צ'אנג) עשה בהן את הדבר המתבקש ופשוט חצה אותן לשניים. כך הגיע לעולם כריך הבאו והשאר, כמאמר הקלישאה – היסטוריה. אנחנו נכין כאן שני סוגים: האחד ממולא בעוף קריספי והשני צמחוני, ממולא בחציל. 

ובכן, חברים, תבשיל חורף נוסף לפנינו, והפעם: פפריקש הונגרי נהדר. רבים מאיתנו קוראים לו, לגמרי בטעות, "גולאש". אז רק למען הסדר הטוב: הגולאש הוא תבשיל מרקי לגמרי, עם בשר, פפריקה ותפוחי אדמה. כבודו במקומו מונח, אבל אנחנו בכלל מדברים על ה"פפריקש". מדובר בתבשיל נפלא של בשר מבושל ארוכות ברוטב סמיך המבוסס על פלפלים אדומים. נתחי הבשר השחומים מתבשלים שעה ארוכה, לאט ובחום נמוך ברוטב הפלפלי-מתקתק-חרפרף, והתוצאה מענגת לגמרי. הפטנט האמיתי בכל העסק הוא דווקא התוספת: מדובר בכופתאות קטנטנות של תפוחי אדמה (הן קצת מזכירות ניוקי) שמתווספות לסיר הפפריקש בדקות האחרונות וסופחות את טעמיו וניחוחותיו המשובחים. מדובר אפוא בשידוך נפלא של תבשיל הפפריקש וה"נודלי" (כך קוראים ההונגרים לכופתאות האלה).

המתכונים האחרונים שעלו לאתר היו ברובם מקטגוריית המתכונים הפומפוזיים: חגיגיים, עשירים, חורפיים ודשנים מאוד. אז עם כל אהבתי לקטגוריית המוגזמים, לפעמים גם לי מתחשק משהו קליל ובריא יותר. הפעם נקדיש את המתכון לדבר שכולם אוהבים ולכל אחד דרך משלו להכין: ירקות צלויים. זו הדרך שלי. אני אוהב אותם פריכים יחסית ועם זיגוג מתקתק שמחמיא לטעמים הטבעיים שלהם עד מאוד.