האמריקאים ידועים בחיבתם להגזמות. את שבלולי הקינמון האהובים, למשל, ("סינמון רול", אם מתעקשים לדייק) הם ראו לנכון לקחת צעד אחד קדימה. כי למה להסתפק בשבלולי שמרים תפוחים ומתוקים כשאפשר להוסיף תערובת סמיכה וסטיקית לכל העסק? הגזמה מוגזמת ביותר, ובעיניי, מבורכת לגמרי. מדובר אם כן בתערובת של שמנת מתוקה, חמאה, סוכר חום, וניל ואגוזים שבורים שבזמן האפיה הופכת למעין קראמל-טופי סמיך ונהדר. היא נדבקת לתחתיות השבלולים ומצפה אותם בנדיבות רבה. והתוצאה? סטיקית, מוגזמת ומענגת מאוד.
עוד יום סגריר עימנו ולפיכך, קארי ירוק, והפעם – טבעוני למהדרין. גם את המנה הזו הכנו יחד תמרה ואני ואם יורשה לי לומר, היא יצאה מלבבת במיוחד. באופן אישי אני חובב גדול של קארי באשר הוא, ושל קארי ירוק במיוחד. הפעם נכין אחד קל ונוח עם משחת קארי, מושלם ליום קר שכזה.
קוראים לו אוש סבו והגיע הזמן שתכירו אותו. גם לבוכרים יש חמין והוא נפלא! הוא מבוסס על אורז (שונה לגמרי מה"טבית" העירקי), וגם לו, כמרבית החמינים, שלל גרסאות. מספר האנשים מהעדה ששאלתי לגבי דרך הכנת האוש סבו שלהם, היה כמספר הגרסאות שקיבלתי. האופן שבו אני מכין אוכל בוכרי שונה מהאופן שבו אימי הייתה מכינה אותו. היא תמיד הייתה זועפת כשהייתה רואה שאני מכין אושפלואו עם שמן זית. "מה פתאום שמן זית" הייתה רושפת. "לא היה לנו בסמרקנד שמן זית" נהגה לומר בפסקנות כדי להוכיח טענתה. "ולו היה לכם שמן זית הייתם יודעים כמה יותר טעים זה יוצא" הייתי עונה לה בעודי יוצק שמן זית לסיר. אז גם האופן שבו אני מכין אוש סבו מעט שונה משלה, אם כי בסופו של דבר מכלול הטעמים די דומה. התוצאה הסופית עשירה, ריחנית וטעימה נורא.
אנחנו שבים לסדרת המנות הטבעוניות שהכנתי עם תמרה בתי, והפעם, בהתאם למזג האוויר: פארו. זהו סוג של חיטה קדומה, שניתן להשיגה בחנויות טבע. מי שלא מוצא, אפשר להשתמש גם בגריסי פנינה, וזה יוצא נהדר לא פחות. אנחנו נכין היום תבשיל-מרקי, חורפי, איטלקי וכה טעים. זו המנה המושלמת ליום קר כזה.
אוקיי, תהרגו אותי, אבל את התפוחים שלי אני מעדיף מבושלים\צלויים\אפויים. תפוחים, מסתבר, שייכים לקבוצה קטנה של פירות וירקות – נחמדים ככל שיהיו – שאחרי בישול עוברים מטמורפוזה וחל בהם קסם של ממש. זה כאילו יוצאת התפוחיות שלהם בזמן הבישול, ואני ממש משתגע על זה.
בקטגוריית עוגות הפרי, עוגות התפוחים על שלל סוגיהן הן ללא ספק האהובות עליי ביותר. כאן באתר כבר יש כמה קינוחי תפוחים נהדרים (פאי, מאפה בצק עלים, שושני תפוחים) ואליהם מצטרפת היום העוגה האיטלקית המקסימה הזו. היא קלה להכנה והיא טעימה נורא.
לפני כמה שבועות הקדשתי את המדור שלי ב"שבעה ימים" למתכונים טבעוניים למהדרין שאת כולם בישלתי עם בתי תמרה. תמרה ואני מבשלים יחד כבר שנים, מאז שהיא ילדה. היא נהגה "להסתובב בין הרגליים" במסעדת "תפוח זהב" ולהתבונן בסקרנות על הנעשה סביבה. מבלי ששמתי לב לדבר זמן רב, גידלתי בשלנית מצויינת שמתחזקת בלוג אוכל פופולארי, simply cooking שמו. רבים מכם ביקשתם, כמעט התחננתם, שאעלה את המתכונים גם לאתר. ובכן, ביקשתם – וקיבלתם. ראשון יעלה ויבוא הפלאפל המופלא הזה.
עוגה בחושה טובה היא דבר שאני אוהב מאוד. גם טעמים טובים של קפה הם דבר שאני מחבב במיוחד. עוגת קפה בחושה, לפיכך, היא בול בשבילי, ולדעתי גם בול בשבילכם. כבכל עוגה בחושה, הסוד טמון בשלב האחרון. את הקמח מוסיפים בסוף לערבול קצר ביותר, רק שייטמע בתערובת. את ערבוב הקמח אפשר אפילו לעשות ידנית, עם לקקן או כפ גדולה. כך מובטח מרקם עוגתי רך ונהדר. אז מי שרוצה עוגה פשוטה, מרשימה והו כה טעימה לסוף השבוע שיגיד אני.
מאז שהייתי צעיר, כשהיה צר עולמי הקולינארי כעולם נמלה, הן מהלכות עליי קסם.
כופתאות.
כ ו פ ת א ו ת.
זה לא רק השם החינני שכה הקסים אותי, אלא ההבטחה למשהו ביתי כזה, אבל של בתים רחוקים. משהו עם מסורת בישול מכובדת. כשלמדתי והחכמתי גיליתי שרוחב היריעה של חומרי הגלם שמהם הן עשויות הוא כה גדול: קמח, תפוחי אדמה, גבינה, בשר וגם לחם. את כופתאות הלחם והגבינה אני ממש אוהב. לא רק משום טעמן הנהדר והעדין, אלא בעיקר בשל מרקמן הרך-פריך, שמגיע מחומר הגלם המרכזי – לחם לבן.
ראיתין לראשונה ב"לחמים" האגדית של אורי שפט, וזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. "שיחליטו מה הן רוצות להיות", אמרתי לעצמי, "לחמניה או עוגה", ומבלי משים ביקשתי מהמוכרת שתארוז לי שקית. שתי דקות אחר כך, מחוץ למאפייה, כבר נגסתי בלחמניה חמימה שיצאה זה עתה מהתנור, והתמוגגתי. לפתע היה לי ברור שיציר הכלאיים הזה הוא פשוט נפלא, בדיוק בגלל היותו כזה: לא עוגה ולא בדיוק לחמניה. מתיקותן מתונה למדי, כמו שאני אוהב, ועובדה זו מתאזנת כה יפה עם המרירות הקלה של הקקאו והשוקולד. וזה עוד לפני שהזכרנו את צורתן המצודדת: עגלגלות, שמנמנות, שזופות ומבריקות קלות. בקיצור – תוך זמן קצר נהיה רומן גדול. ביני לבינן, אני מתכוון. אפשר אפילו לומר שזה רומן שהתפתח לאהבה של ממש.
האיטלקים קוראים לה בשם העסיסי "פריטטה", הספרדים מכנים אותה "טורטייה". אני יכול להישבע שמדובר בחביתה. אמנם חביתה משוכללת לגמרי, ונהדרת מאוד, אבל חביתה. מה שבאמת מבדיל בין סתם חביתה לפריטטה הוא קיומו של מרכיב משמעותי – ירק בדרך כלל – שנותן לה את ה"גוף". לפעמים מוסיפים גם גבינה מגורדת, מה שהופך את החביתה הצנועה שלנו למאכל של ממש שעומד בפני עצמו. לא פחות מארבע פריטטות לפנינו, חברים. מדובר בגרסה משודרגת ונהדרת במיוחד של "סתם" ארוחת-ערב-של-אמצע-השבוע.
אז קדימה, בואו נפרטט.
אנחנו ממשיכים, כמתבקש, בקו החורפי, והפעם: מרק ערמונים ופטריות שאני אוהב במיוחד. המתכון שלפנינו מוקדש כל כולו לערמונים אהוביי, החורפיים וה-הו כה טעימים. ואל תתנו לתמונה המפונפנת להטעות אתכם – מדובר במרק קל להכנה. זו מנה מושלמת לסוף שבוע קר שכזה.
"בייגלה חם, בייגלה חם", הוא אולי הסיבה האמיתית שלשמה אנחנו הולכים לקונצרט או למופע מחול, שלאחריו אנחנו ממהרים לחפש את מוכר הבייגלה.. כמו כל מאפה, הוא הכי טעים כשהוא מהביל וטרי במיוחד (אבל אל דאגה. גם שלוש-ארבע שעות אחרי האפייה הוא יהיה מענג במיוחד). הדבר שמייחד את הבייגלה ידידינו החם והמנחם ממאפים אחרים הוא טכניקת הבישול שלו: קודם לאפיה מבשלים אותו בישול קצר במים רותחים ורק אז אופים אותו, בחום גבוה ולזמן קצר יחסית. אז היום, בגשם הזה, אני ממש לא מתכוון ללכת לקונצרט. זאת אומרת שאם אני חפץ ב"בייגלה חם, בייגלה חם", אני אצטרך לאפות אותו בעצמי. האמת שזו פעילות נחמדה ליום סגריר שכזה.
