נתחיל מהסוף – מדובר בעוגה שהיא שוס. הכנתי אותה לראשונה מזמן, בכלל בלי לחשוב על פסח, אלא כי יש לי, כידוע, אובססיה רבת שנים לערמונים. אין מילים בפי (וזה נדיר) לתאר כמה היא טעימה, ואגב, כמה קל להכין אותה. היא רכה-רכה ומתוקה (אך לא מדי), ורק במקרה אין בה קמח. הרי ערמונים הם עמילניים למדי ולא זקוקים לשום תוספת. המרקם שנוצר הוא כה עסיסי וקל בעת ובעונה אחת, שמזמן היא כבר הפכה לאורחת קבועה בארוחות השישי של משפחת אהרוני. והנה הגיע פסח, ועכשיו תורה לככב גם אצלכם.
לפני כמה שנים, לכבוד יום הולדתי, הכינו לי ילדיי ארוחה גדולה וחגיגית עם כל המנות המיתולוגיות ביותר שלי. היו שם מנות שאהבנו כולנו לאורך שנים (ואפילו לחמניות כמו בתפוח זהב!). ולקינוח? אגסים ביין. כן כן, אגסים ביין ותבלינים. הם אולי הקינוח האהוב עליי, וסחטיין על הילדים שלי שמכירים אותי כל כך טוב. משהו במרקם הרך-אך מוצק של אגסים מבושלים פשוט מהלך עליי קסם. תמיד יש לי פנטזיה להיות אדם כזה שמכין לו צנצנת של אגסים מבושלים ביין, שומר אותה במקרר ומדי פעם שולף לו איזה אחד נחמד לנשנוש. הבעיה היא שלעולם הם יגמרו עוד באותו היום שאני מכין אותם. וזה בסדר. היום נלמד איך להכין אגסים שכאלה וגם נלמד מה אפשר לעשות איתם. ספוילר: המון דברים! אפילו עוגת שוקולד נהדרת ומרשימה.
דור בא ודור הולך, ועולם כמנגו נוהג. אני זוכר שכילד הייתי מביט באימי בבעתה כשהייתה מנסה לשכנע אותי שהחלק הרקוב ומוכתם עד זוועה של הבננה זה החלק הכי טעים בה. "זה לא רקוב, זה דבש" היא הייתה אומרת לי, נוגסת בבננה ומצקצקת בלשונה כמו להדגיש את טעמו הנפלא של החלק הרקוב שבה. ואני הייתי קופץ ומהדק את השפתיים אלה לאלה, כמו להדגיש ולהבטיח ששום בננה מהסוג הזה לא תיכנס לפה הזה – ויהי מה. זה אותו מבט בדיוק, נדהם עד נגעל, שהבן שלי נותן בשעה שאני אוכל בהנאה רבה בננה עתירת כתמים, רכה מאוד ונוטפת צוף בננות נפלא שנובע בדיוק מאותם כתמים שבילדותינו קראנו להם בנחרצות "רקובות", מזועזעים מהרעיון שמישהו אוכל אותן, ועוד בהתנדבות! אז הפעם, ובהתנדבות, נשלב שני דברים שאני אוהב מאוד: טארט טאטין ובננות. באתר קיימים כבר שני מתכוני טארט טאטין (האחד של בצלים והשני של חבושים), ואני שמח לצרף גם את זה לחבורה השמחה הזו.
אוקיי, תהרגו אותי, אבל את התפוחים שלי אני מעדיף מבושלים\צלויים\אפויים. תפוחים, מסתבר, שייכים לקבוצה קטנה של פירות וירקות – נחמדים ככל שיהיו – שאחרי בישול עוברים מטמורפוזה וחל בהם קסם של ממש. זה כאילו יוצאת התפוחיות שלהם בזמן הבישול, ואני ממש משתגע על זה.
בקטגוריית עוגות הפרי, עוגות התפוחים על שלל סוגיהן הן ללא ספק האהובות עליי ביותר. כאן באתר כבר יש כמה קינוחי תפוחים נהדרים (פאי, מאפה בצק עלים, שושני תפוחים) ואליהם מצטרפת היום העוגה האיטלקית המקסימה הזו. היא קלה להכנה והיא טעימה נורא.
עוגה בחושה טובה היא דבר שאני אוהב מאוד. גם טעמים טובים של קפה הם דבר שאני מחבב במיוחד. עוגת קפה בחושה, לפיכך, היא בול בשבילי, ולדעתי גם בול בשבילכם. כבכל עוגה בחושה, הסוד טמון בשלב האחרון. את הקמח מוסיפים בסוף לערבול קצר ביותר, רק שייטמע בתערובת. את ערבוב הקמח אפשר אפילו לעשות ידנית, עם לקקן או כפ גדולה. כך מובטח מרקם עוגתי רך ונהדר. אז מי שרוצה עוגה פשוטה, מרשימה והו כה טעימה לסוף השבוע שיגיד אני.
"אוי, גם כן אתה והסנוביות שלך", אמרה לי חברתי, חובבת מושבעת של עוגת ביסקוויטים. "אתה סתם נודניק וסנוב חסר תקנה. זו עוגה פשוטה ונהדרת עם טעם של פעם. אתה סתם מתעקש. תכין ותראה בעצמך".
סנוב, אמרת? אין בעיה. הכנתי גם הכנתי. עשיתי "גרסת כיסוי" משל עצמי, משוכללת ונהדרת. את הפתיבר המסורתי החלפתי בעוגיות לוטוס, שאותן טבלתי בחלב מחוזק בכמות נדיבה של ליקר קפה משובח. את הקרם המסורתי הפכתי לקרם מסקרפונה עשיר, שלאור מחאותיה של חברתי הסכמתי להוסיף לו בכל זאת גם פודינג וניל. חברתי הנודניקית טעמה, עצמה את עיניה בריכוז ובהנאה, נישקה אותי במצח ואמרה ברכות: "אתה רואה? כשאתה רוצה אתה יכול".
יום העוגה שמח לכולם! לא באמת חשבתם שאני אקפח את אוהבי השוקולד, נכון?
מתכון עוגה נוסף ונהדר לפנינו, והפעם: עוגת שוקולד עשירה ומפנקת במיוחד… אני אומר זאת לא פעם וזה נכון. בשנים האחרונות התאווה שלי לשוקולד פוחתת באופן ניכר. צריך מנה שוקולדית טובה במיוחד כדי לפתות אותי ולגרום לי להנות ממנה על אמת. העוגה הזו לגמרי עונה על הקטגוריה הזו. היא כה עשירה, כה עסיסית וכה מפנקת. תענוג גדול. ושיהיה ברור. העוגה הזו, כשמה כן היא: עשירה במיוחד. דהיינו, שוקולדית מאוד ונימוחה-נימוחה.
העם אמר את דבר: בחרתם בעוגת לימון, והאמת, מה זה בצדק. זו לא סתם עוגה, אלא עוגת שלוש שכבות, כל אחת יותר מענגת מהשנייה: שכבת פירורים קלאסית, שכבה שניה ועבה של מוס לימון אוורירי ונימוח להפליא, ולבסוף, כמובן שכבה דקה של ה"למון קרד" ידידנו הבריטי, שאותו אני מלמד להכין, והוא הברקה מפתיעה ביותר.
ובכן, רולדה. ביסודי אני די מתעב גילויים רגשניים של נוסטלגיה, וגם על המילה "רטרו" אני לא משתגע. באופן כללי אני מעדיף להסתכל קדימה. אבל את הרולדה חביבתי אני מבקש להשיב פה רגע אל קדמת הבמה, מהטעם הפשוט שאני חושב שהיא נפלה אל תהום הנשייה שלא בצדק. בכלל, אני די מחבב קינוחים בניחוח אוסטרו-הנוגרי חגיגי. הרולדה הזו, בטעמים נפלאים של שוקולד וקפה, תשתלב נהדר בארוחות השבת שלכם.
בראוניז, רבותיי (במיוחד ליום האהבה הבא עלינו לטובה): מה בעצם ההבדל בינם לבין עוגת שוקולד, מלבד הצורה? המתכון הזה יענה על השאלה הזו בדיוק. התורה שלי כשזה מגיע לבראוניז היא פשוטה למדי: הם חייבים להיות רכים (מאוד!), נימוחים ועסיסיים להחריד. לפיכך – ויש מי שיתרעמו על כך – אני אוסר על שימוש באגוזים בבראוניז (נימוחים כבר אמרתי). אז אם כל העניין הזה של בראוניז שנמסים בפה מעצמם נשמע לכם, הגעתם למקום הנכון. ויש פה עוד שני מתכוני שוקולד. אם כבר, אז כבר.
אמנם הדובדבנים רק בתחילת עונתם, אבל אני מציע להתחיל להתכונן כבר עכשיו. עם עוגה כזו לא כדאי לחכות: היא יפהפיה, מרשימה, טעימה נורא, ופשוטה למדי …
