לבצק הזה אין שם רשמי, ולפיכך שמו העממי אצלנו הוא "בצק שמן" (ולא בכדי, כפי שתכף תבינו). אמנם אין לו שם רשמי, אבל יש לו לעומת זאת המון גרסאות שמתפרשות על פני מטבחי הגלובוס השונים, ממטבחי הים התיכון, מטבחי מרכז אסיה ומטבחי המזרח הרחוק. המשותף לכולן היא העובדה שהתהליך כולו נעשה בעזרת זוג ידיים בלבד ובלי אף מכשיר עזר. לא מיקסר, לא מעבד מזון, לא סכין ולא מערוך. רק זוג ידיים וחיבה מסוימת למלאכת יד. גם להכנה הסופית, של מה שלא מכינים ממנו, כל שדרוש הוא מחבת, מעט שמן – ואנחנו מסודרים.
אני מתנצל מראש על הקלישאה, אבל במקרה הזה היא נכונה לגמרי. לעוגיות האלה אני חש מחויב, מתוקף תפקידי, לצרף אזהרה: לא לבעלי נטייה להתמכרות! אני מת – אבל מת – על עוגיות עבאדי. וכשעושים אותן לבד בבית, הן בקושי מספיקות לעבור לצנצנת. אמא שלי הייתה מכינה עוגיות כאלה, והן היו נהדרות. אממה? היא השתמשה במרגרינה (!). למותר לציין שאני משתמש בחמאה, והתוצאה? נסו ותגידו לי בעצמכם.
המתכון הזה מוקדש לכיסונים הסיניים הראשונים הראשונים שאכלתי בחיי: כיסוני הווטן טון. ובעצם, המתכון הזה מוקדש גם לבובס, האישה שהכירה לי את הואכל הסיני ושבמידה רבה בזכותה אני מבשל.
