כשהגשתי לנורי, נכדי המתוק, את המנה הזו, הוא אכל ממנה בתאווה. זאת למרות שהוא לא אוהב חצילים, לטענתו. אני לא אומר זאת, חלילה, כדי לטעון שזו מנה שמסתירה את הטעם החצילי, כי היא ממש לא. מדובר כנראה, במנה שפונה לאוהבי החצילים וגם לאלה שחושבים שהם לא אוהבים אותו. בכל מקרה, זו מנה כיפית ונהדרת במיוחד.
פעם הזמנתי את אמא שלי לארוחת שבועות חגיגית שאני ואשתי ערכנו בבית. השולחן היה עמוס עד להתפקע במאכלי גבינות, כיאה לשבועות, וגם האווירה היתה נהדרת. אממה? אמא שלי רטנה ורגזה כל הערב ורק כשהלך אחרון האורחים הבנתי למה. "אתה מזמין אותי לארוחה ולא מגיש בה בשר?" היא נזפה בי. ובאמת, בבית שלה לא היה כזה דבר. "זו ארוחת שבועות", ניסיתי לשווא להתגונן. "רק אשכנזים אוכלים מאכלי חלב בשבועות" היא הפטירה והלכה. אני לא בטוח שהיא צדקה, אבל בכל מקרה, המנה הזו לא הייתה עוברת אצלה. ובכל זאת, היא נ ה ד ר ת.
מתחילים כבר להריח את החורף שהוא, אין נאמר, לא העונה החביבה עליי. אבל אם בכל זאת הוא מגיע, אני לא רואה סיבה לא לקבל אותו עם מרק נהדר. כי מרקים אני דווקא אוהב, ומאוד. המרק הזה הוא מקטגוריית הקלים, הקלילים, המהירים והכיפיים להכנה. הוא מושלם כארוחת אמצע-שבוע, עם כוס יין נחמדה לצידו. ולמרות שהוא מרק, הוא לא מהז'אנר הכבד.
את המנה הזו הגשתי בארוחת סוכות והיא הייתה להיט רציני. רמת ההצלחה שלה הבהירה לי אחת ולתמיד שאני צודק – תמיד! – אבל בעיקר בכל מה שנוגע לרוטב עגבניות. אני מצטער, אבל לאחרונה ממש נמאס לי ממנו. את הפיצה שלי, וכן, גם את הלזניה שלי, אני מעדיף לבנה, כלומר, ללא רוטב עגבניות. הקרמיות העשירה והמשגעת שנוצרת מחיבור של בצק, בשמל וגבינה באשר היא, גורמת לי לאושר עילאי, ורוטב עגבניות היה רק מפריע לזה.
בואו נדבר על פיצה: אני אוהב אותה אלגנטית. אני אוהב אותה עדינה. ובעיקר, אני אוהב אותה כשהיא עושה כבוד לטופינג (אחד או שניים גג!) שמונח עליה. אני מלמד להכין בצק בסיסי לפיצה, ולאחריו יגיעו אפשרויות הגשה שונות, כולן לבנות. ארוחת הערב שלכם היום הולכת להיות טעימה, אני מבטיח.
אתם מכירים את זה שאיך שאתם יושבים לשולחן במסעדה איטלקית, מגיעים מיד מקלות בצק ארוכים ופריכים? קוראים להם גריסיני ואני מחבב אותם מאוד. מדובר בבצק שמרים תפוח קלות, מגולגל למקלות ואפוי. בסיום האפיה מתקבלים מקלות ריחניים ופריכים למלוא עומקם שניחוח של קמח קלוי נודף מהם ומשגע את הנחיריים.
יש דברים ששווה להתאמץ בשבילם. אם תשאלו אותי, פסטה טרייה שמכינים בבית זה בהחלט אחד מהם. במקרה הזה מדובר ברביולי (אתם הרי יודעים שאני טיפוס של כיסונים) ממולאים בארטישוקים, זיתים וגבינות, שמוגשים, איך לא, עם חמאת מרווה ופרמז'ן.
בכן, עגבניות שרי, מה יש לומר. הן תמיד מצילות את המצב ותמיד, אבל תמיד אפשר להכין מהן דבר-מה נהדר בהחלטה של רגע. מי שרוצה ללמוד להכין מנות שבהן עגבנית השרי מככבת הגיע למקום הנכון.
