האמריקאים ידועים בחיבתם להגזמות. את שבלולי הקינמון האהובים, למשל, ("סינמון רול", אם מתעקשים לדייק) הם ראו לנכון לקחת צעד אחד קדימה. כי למה להסתפק בשבלולי שמרים תפוחים ומתוקים כשאפשר להוסיף תערובת סמיכה וסטיקית לכל העסק? הגזמה מוגזמת ביותר, ובעיניי, מבורכת לגמרי. מדובר אם כן בתערובת של שמנת מתוקה, חמאה, סוכר חום, וניל ואגוזים שבורים שבזמן האפיה הופכת למעין קראמל-טופי סמיך ונהדר. היא נדבקת לתחתיות השבלולים ומצפה אותם בנדיבות רבה. והתוצאה? סטיקית, מוגזמת ומענגת מאוד.
ראיתין לראשונה ב"לחמים" האגדית של אורי שפט, וזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. "שיחליטו מה הן רוצות להיות", אמרתי לעצמי, "לחמניה או עוגה", ומבלי משים ביקשתי מהמוכרת שתארוז לי שקית. שתי דקות אחר כך, מחוץ למאפייה, כבר נגסתי בלחמניה חמימה שיצאה זה עתה מהתנור, והתמוגגתי. לפתע היה לי ברור שיציר הכלאיים הזה הוא פשוט נפלא, בדיוק בגלל היותו כזה: לא עוגה ולא בדיוק לחמניה. מתיקותן מתונה למדי, כמו שאני אוהב, ועובדה זו מתאזנת כה יפה עם המרירות הקלה של הקקאו והשוקולד. וזה עוד לפני שהזכרנו את צורתן המצודדת: עגלגלות, שמנמנות, שזופות ומבריקות קלות. בקיצור – תוך זמן קצר נהיה רומן גדול. ביני לבינן, אני מתכוון. אפשר אפילו לומר שזה רומן שהתפתח לאהבה של ממש.
"בייגלה חם, בייגלה חם", הוא אולי הסיבה האמיתית שלשמה אנחנו הולכים לקונצרט או למופע מחול, שלאחריו אנחנו ממהרים לחפש את מוכר הבייגלה.. כמו כל מאפה, הוא הכי טעים כשהוא מהביל וטרי במיוחד (אבל אל דאגה. גם שלוש-ארבע שעות אחרי האפייה הוא יהיה מענג במיוחד). הדבר שמייחד את הבייגלה ידידינו החם והמנחם ממאפים אחרים הוא טכניקת הבישול שלו: קודם לאפיה מבשלים אותו בישול קצר במים רותחים ורק אז אופים אותו, בחום גבוה ולזמן קצר יחסית. אז היום, בגשם הזה, אני ממש לא מתכוון ללכת לקונצרט. זאת אומרת שאם אני חפץ ב"בייגלה חם, בייגלה חם", אני אצטרך לאפות אותו בעצמי. האמת שזו פעילות נחמדה ליום סגריר שכזה.
