חורף

ובכן, חברים, תבשיל חורף נוסף לפנינו, והפעם: פפריקש הונגרי נהדר. רבים מאיתנו קוראים לו, לגמרי בטעות, "גולאש". אז רק למען הסדר הטוב: הגולאש הוא תבשיל מרקי לגמרי, עם בשר, פפריקה ותפוחי אדמה. כבודו במקומו מונח, אבל אנחנו בכלל מדברים על ה"פפריקש". מדובר בתבשיל נפלא של בשר מבושל ארוכות ברוטב סמיך המבוסס על פלפלים אדומים. נתחי הבשר השחומים מתבשלים שעה ארוכה, לאט ובחום נמוך ברוטב הפלפלי-מתקתק-חרפרף, והתוצאה מענגת לגמרי. הפטנט האמיתי בכל העסק הוא דווקא התוספת: מדובר בכופתאות קטנטנות של תפוחי אדמה (הן קצת מזכירות ניוקי) שמתווספות לסיר הפפריקש בדקות האחרונות וסופחות את טעמיו וניחוחותיו המשובחים. מדובר אפוא בשידוך נפלא של תבשיל הפפריקש וה"נודלי" (כך קוראים ההונגרים לכופתאות האלה).

האמריקאים ידועים בחיבתם להגזמות. את שבלולי הקינמון האהובים, למשל, ("סינמון רול", אם מתעקשים לדייק) הם ראו לנכון לקחת צעד אחד קדימה. כי למה להסתפק בשבלולי שמרים תפוחים ומתוקים כשאפשר להוסיף תערובת סמיכה וסטיקית לכל העסק? הגזמה מוגזמת ביותר, ובעיניי, מבורכת לגמרי. מדובר אם כן בתערובת של שמנת מתוקה, חמאה, סוכר חום, וניל ואגוזים שבורים שבזמן האפיה הופכת למעין קראמל-טופי סמיך ונהדר. היא נדבקת לתחתיות השבלולים ומצפה אותם בנדיבות רבה. והתוצאה? סטיקית, מוגזמת ומענגת מאוד. 

עוד יום סגריר עימנו ולפיכך, קארי ירוק, והפעם – טבעוני למהדרין. גם את המנה הזו הכנו יחד תמרה ואני ואם יורשה לי לומר, היא יצאה מלבבת במיוחד. באופן אישי אני חובב גדול של קארי באשר הוא, ושל קארי ירוק במיוחד. הפעם נכין אחד קל ונוח עם משחת קארי, מושלם ליום קר שכזה. 

קוראים לו אוש סבו והגיע הזמן שתכירו אותו. גם לבוכרים יש חמין והוא נפלא! הוא מבוסס על אורז (שונה לגמרי מה"טבית" העירקי), וגם לו, כמרבית החמינים, שלל גרסאות. מספר האנשים מהעדה ששאלתי לגבי דרך הכנת האוש סבו שלהם, היה כמספר הגרסאות שקיבלתי. האופן שבו אני מכין אוכל בוכרי שונה מהאופן שבו אימי הייתה מכינה אותו. היא תמיד הייתה זועפת כשהייתה רואה שאני מכין אושפלואו עם שמן זית. "מה פתאום שמן זית" הייתה רושפת. "לא היה לנו בסמרקנד שמן זית" נהגה לומר בפסקנות כדי להוכיח טענתה. "ולו היה לכם שמן זית הייתם יודעים כמה יותר טעים זה יוצא" הייתי עונה לה בעודי יוצק שמן זית לסיר. אז גם האופן שבו אני מכין אוש סבו מעט שונה משלה, אם כי בסופו של דבר מכלול הטעמים די דומה. התוצאה הסופית עשירה, ריחנית וטעימה נורא.

אנחנו שבים לסדרת המנות הטבעוניות שהכנתי עם תמרה בתי, והפעם, בהתאם למזג האוויר: פארו. זהו סוג של חיטה קדומה, שניתן להשיגה בחנויות טבע. מי שלא מוצא, אפשר להשתמש גם בגריסי פנינה, וזה יוצא נהדר לא פחות. אנחנו נכין היום תבשיל-מרקי, חורפי, איטלקי וכה טעים. זו המנה המושלמת ליום קר כזה. 

אנחנו ממשיכים, כמתבקש, בקו החורפי, והפעם: מרק ערמונים ופטריות שאני אוהב במיוחד. המתכון שלפנינו מוקדש כל כולו לערמונים אהוביי, החורפיים וה-הו כה טעימים. ואל תתנו לתמונה המפונפנת להטעות אתכם – מדובר במרק קל להכנה. זו מנה מושלמת לסוף שבוע קר שכזה. 

מדובר בחמין פשוט יחסית וקל להכנה. ולא שמדובר חלילה במאכל "קליל", אבל הוא בהחלט קל בהרבה משלל החמינים המקובלים, שלי באופן אישי גורמים לשקוע בתרדמה דובית של כמה שעות טובות. והוא טעים לא פחות מהם. זה חמין ירושלמי ביסודו והוא באמת טעים במיוחד וקל מהרגיל. הוא מורכב בפשטות מאטריות, שוקיים של עוף, תפוחי אדמה ומעט מאד תבלינים. התוצאה מרהיבה ואני לא מתכוון רק למראה – ראו את התמונה – אלא גם לטעם. החלק החיצוני של האטריות יוצא פריך וקשיח. בפנים הן רכות כפשטידה, והן שחומות ומקורמלות קמעה. פירורי הלחם שמערבבים אל האטריות רק מוסיפים סוג של קראנץ' קטן וחמוד לכל העסק. תפוחי האדמה- הו, תפוחי האדמה – הם בעיניי גולת הכותרת של התבשיל הזה: הם שחומים עד כלות, רכים, נימוחים, מבריקים משומן וטעימים פחד. גם העוף מתרכך, נופל מהעצם ונשאר עסיסי מאד בבישול הארוך שעבר עליו. כל העסק הוא "חמיני" לחלוטין ועם זאת שונה לגמרי.