בוכרי

קוראים לו אוש סבו והגיע הזמן שתכירו אותו. גם לבוכרים יש חמין והוא נפלא! הוא מבוסס על אורז (שונה לגמרי מה"טבית" העירקי), וגם לו, כמרבית החמינים, שלל גרסאות. מספר האנשים מהעדה ששאלתי לגבי דרך הכנת האוש סבו שלהם, היה כמספר הגרסאות שקיבלתי. האופן שבו אני מכין אוכל בוכרי שונה מהאופן שבו אימי הייתה מכינה אותו. היא תמיד הייתה זועפת כשהייתה רואה שאני מכין אושפלואו עם שמן זית. "מה פתאום שמן זית" הייתה רושפת. "לא היה לנו בסמרקנד שמן זית" נהגה לומר בפסקנות כדי להוכיח טענתה. "ולו היה לכם שמן זית הייתם יודעים כמה יותר טעים זה יוצא" הייתי עונה לה בעודי יוצק שמן זית לסיר. אז גם האופן שבו אני מכין אוש סבו מעט שונה משלה, אם כי בסופו של דבר מכלול הטעמים די דומה. התוצאה הסופית עשירה, ריחנית וטעימה נורא.

אושפלואו, הגיע הזמן! זו מנה נהדרת לארוחת החג. היא כל כך חגיגית, יפה, מרשימה וטעימה. לא משנה כמה פעמים אכין אותה (והאל עדי שכבר הכנתי אותה אינספור פעמים), אני תמיד נהנה להגיש צלחת גדולה ומרשימה של אושפלואו לשולחן, לחלק מנות נדיבות לבני משפחתי, ולשמוע אותם מגרגרים בהנאה. 

בחש הוא תבשיל טעים וריחני של אורז ירקרק מעשבי התיבול הרבים שמתבשלים בו, והוא משובץ בפיסות זעירות של בשר כבש. בדיוק מהסיבות האלה יש לו ריח וטעם נפלאים.

המתכון הזה מוקדש לכיסונים הראשונים שאכלתי מימי, אלה הבוכריים שאימי הייתה מכינה בארועים מיוחדים ובהזדמנויות חגיגיות. "מנטו" הוא שמם הרשמי באוזבקיסטן אבל היהודים קראו להם גם "קסקוני" על שם סיר האידוי הרב קומתי, "קסקון" שמו" בו הם מתאדים.